הטבע מעולם לא מחה נגד מעשיו האיומים של האדם. בקיץ בוודאי
מוריק כאן הדשא המבצבץ אפילו כעת מתחת למעטה השלג המסתיר את
אדמות הגיהינום. לפני יובל שנים הוריק כאן הדשא כפי שהוא מוריק
היום, ובחורף פתיתי השלג נמסו על שפתי האנשים המהלכים כאן. על
שפתיהם של החיים, שחום גופם עודו בהם, שהרי על שפתי המתים של
דכאו לעולם קפאו.

מן החניה לעולם לא תגיד מבלי לדעת גרמנית ש-KZ
Gedenkstätte הוא מחנה הריכוז דכאו. לברגן-בלזן יש לצעוד
בשלג הקפוא שלושת רבעי שעה, לאחר כברת דרך לא קצרה מ-Autobahn
A9, Ausfahrt 10, ובחורף האיום של בווריה אין כל סיכוי שנעשה
זאת. אבל דכאו... מחנה הריכוז נמצא דקת נסיעה ממרכז העיירה
דכאו, הסמוכה מרחק קילומטרים ספורים למינכן. כביש סואן עובר
מעבר לגדר התיל עליה נתלו ידי אסירים, פתיתי השלג קופאים על
שפתיהם.

בכניסה לכאן ראוי לזכור כל הזמן שאין מעשי האדם מעידים על
רשעות טבעו מיום לידתו. לא נוכל לראות בתינוק חסר האונים את
הפיהרר המפזר קילוחי אימה. אבל כאשר עוברים כאן, מתבוננים במה
שנותר חמישים שנים אחרי, הוגים באסירים הצועדים יחפים על השלג
הקפוא, העומדים ליד המשרפות כאילו מחכים לתורם, שייאושם במבטם
כי לא נותר עוד כוח לזעוק, - אי אפשר שלא לחשוב על נבלותו של
האדם.

אף פעם לא הבנתי את אלה שהולכים עטופים בדגלי ישראל או שרים את
המנוננו הלאומי במקומות מעין אלה. אי אפשר לתפוס זאת בהגיון -
אולם כשפסעתי לאורך ה"רחוב הראשי" של דכאו הרגשתי שאני רוצה
להתעטף בדגל ישראל, לשיר את ההמנון הלאומי, לברוח לחיקם של
סמלים נושנים, הרחק מרוח גיא ההריגה האופפת מקום זה לאחר
חמישים שנים. גם את עלון ההסברה קניתי בעברית, והגאווה גאתה
בלבי במקום שלא נותרת בו תקווה.

הבנות צחקקו, הן מצאו משהו מצחיק בתמונת האסיר המתענה בניסויי
"רופאים" שביקשו לבדוק האם נגרם נזק בלתי הפיך לגופו של אדם אם
מקררים אותו עד קיפאון ולאחר מכן מחממים אותו באמבט מים
פושרים. אינני יודע האם הגיעו לתוצאות לקורת רוחם, על השפעת
הקור והחום על גוף האדם. אבל אני יודע מה מעידים הניסויים שלהם
על נפשם.

בספר המבקרים כתבו אנשים רבים שלעולם לא יתנו לזוועות דכאו
להישנות... שהם סומכים על האל... שהם סומכים על הטבע האנושי...
שהם סומכים על עצמם. אבל אני אינני סומך על עצמי, אינני בוטח
בעצמי, הנה אפילו כאן בתוך המוזיאון המחומם איני מרגיש את הקור
שפיעם בכל גופי לפני דקות אחדות - כיצד ארגיש קור זה בעוד
חודשים או שנים? כיצד ארגיש את הקור שהרגישו אלה שמצאו כאן את
מותם, לפני יובל שנים? יש בו משהו שאיננו בתמונות, שאיננו
בתחושות, שאיננו במלים, משהו שלא ניתן כלל להעביר, משהו שרק
אני מסוגל להרגיש, רק כאן, רק עכשיו.

יוצאים מן המחנה והאוויר כאילו מתחלף. נשימה מחליפה נשימה
והתחושות שבות אליך, הקור שנתן לנחיריים הפסקה ארוכה, שלא
הורגש כלל בידיים החשופות ובצוואר הערום שאינם רגילים לשלג
החורפי של דכאו, - קור זה חוזר והולם ברקות, עד אשר מתבהר שאין
המדובר רק בקור... כל המלים שנשמעו תמיד כקלישאות נלעגות,
שתמיד חשבתי עליהן כעל מלים חסרות משמעות שאין מאחוריהן דבר -
הן הדבר הטוב ביותר, משום שהוא הדבר היחיד, שניתן להגיד בשפה
הרגילה, היומיומית, היכן שכהים האורות ודמים הקולות; מלים
כאילו לקוחות מטרגדיה עלובה, רק מלים מעטות.

כשכל כך קר, אסור לנשום דרך הפה כי הגרון קופא וזה כואב מאוד.
כשכל כך קר, השלג מצטבר מתחת לצעיף ובתוך המעיל ואינו נמס.
כשכל כך קר, טיפת רוק שיורקים קופאת במעופה ונטמעת בקרקע כקליע
אקדח. כשכל כך קר, השערות באף קופאות, ומרגישים את תנועתן
כסיבי אלמוגים בשונית של אילת. כשכל כל קר, האוויר אותו נושמים
אינו מספיק, וכשמתנשפים הגוף כאילו דוחה את האוויר הקר של
דכאו, אינו מצליח לספוג ממנו את הדרוש לו. כשכל כך קר, הדמעות
זולגות מעצמן דרך האף, בגלל הקור. אבל כאן, אינך לגמרי בטוח
שהן זולגות מעצמן, בגלל הקור. כאן, אינך לגמרי בטוח מדוע
ריאותיך דוחות את צינת האוויר של דכאו.