דנה יוגב / אימי |
מלאי החיבה והיופי.
לא הטיב עימך האינסוף
שבו רק רציתי לגעת.
באותם ערבים שרצית לשבת לנוח
המתנתי בשקט.
הדלת נפתחה פעמים רבות כל כך
והדלת נטרקה.
כשלפעמים רצתה אותך, גילתה פנים
קרות כל כך.
מי שאל, ומי ידע בכלל הצער, ואת מי
עניין בכלל.
הצעקות מזמן כבר תמו- והבית לפעמים,
כל כך אפל, אמא.
מדוע איחר חיבוקך, מדוע כשל מבטך,
מדוע הלכת?
ואינך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|