השעה מאוחרת דיה,
החושך מספיק כהה,
ואת הדמעה שלא
ידעתי,
גם עכשיו
לא אבכה.
עוד משמרת לילה
עוד בית ראשון,
ואת שנת הלילה
שטרם חוויתי,
גם הפעם לא
יניחו לי
לישון.

האמנם שייך
הלילה
רק לאוהבים?
אפילו פטי סמית'
תודה שזה בולשיט,
ושזה ספרינגסטין כתב,
מי הם הצללים
שאת המלל שואבים,
מי זו הגאולה
ששוכבת לידי
עכשיו?

ראיתי הרבה
לילות בחיי,
ושזורה הייתה בהם
כל-כך מעט
אהבה,
הלילה שייך
לנהג הסמיטריילר,
שסוחב עוד בדידות
בפאתי כביש הערבה,
ולילד הקירח
במגדל השמירה,
שרק השבוע נלקח לצבא,
לנרקומנים השותקים,
למגישי רדיו מלוקקים,
לכבישים נטולי פקקים,
ולשלווה המוחלטת
בסיומו של
הבקבוק,
הלילה שייך,
אולי,
לאותה השלווה.
הרבה אוהבים
פגשתי בלילה,
הררי ריקנות
חדורי גאווה.

חרוזים קצת
בנאליים,
אך בואו נמשיך,
את הגלגל, הרי,
לא נמציא
מחדש,
וכל אל שנפגוש
כבר יהיה
משומש,
אל חשש -
כבר ידעתי
לילות,
ואין אף
גלגל
ששווה לגלות,
יש רק
מסיכות מתחלפות
של אותם הפחדים,
מהפכות עייפות
שמחפשות אוהדים,
שעות ספורות של
וואקום יבש,
שינה נטרפת
כמו ספינה בים,
רגלי כל נווד
לעיתים נשברות,
בדרך עוקפת-הבוקר,
עוקפת העולם.

השעה קצת יותר
מאוחרת,
האפילה כהה
קצת יותר,
ובשטויות
שכתבתי כאן
ספק אם אזכר,
ואם יש אוהבים
שאיבדו
איזה לילה,
זה הכל באשמת
הבוס,
הלילה שייך
לכל נווד מזדמן
שמצליח אותו
לתפוס.