לזה שאהבתי יותר מידי זמן

מנפץ האשליות חי בתוך משרד. לא מפואר מדי,אבל בכל זאת דיי
מרשים. ועל קירותיו הגבוהים להחריד מתנוססים בגאווה ממוסגרים
בתוך מסגרות זכוכית יפות כל האשליות שהוא אי פעם ניפץ. וכמה
שהוא היה גאה בכולן. על כל אחת ואחת יכל לעמוד שעות ולדבר על
טכניקת העבודה ושיטת המיסגור, הכל בכדי להלל את עבודתו המשובחת
כל כך בעיניו.
הוא ניפץ אשליות מאז שהכיר את עצמו, כך נהג לומר לכל מי ששאל.
הוא פשוט כל כך אהב לראות את הפנים מתעוותות והחיוך דועך
מהאנשים שלהם היה מנפץ את מה שהחזיק אותם על הרגליים. את דרכו
הארוכה הוא התחיל במכירת מנויים לפייס,הרי גם ככה זאת אשליה
ענקית! ושהוא לא ינסה לנפץ אותה?!. ולרבים הוא אכן הצליח ,וכמה
שהם נפגעו.

אבל למנפץ האשליות שלנו היו אשליות מסוימות אותן הכי אהב לנתץ
לרסיסים ,אשליות לגביו. הרי יש סוגים שונים של אשליות.
על הצלחה, עושר ,על כיף אבל את האשליות עליו... אין כמו לנפץ
לאחרים אותן.
היה לו מזל שנפלה עליו אותה אחת ,הוא מעולם לא נפגש באחת עם
כזאת כמו של אשליות וכולן כרובן היו לגביו.
הוא אהב לחשוב עליה יושבת בוהה בשקיעה לבדה מחכה לו שיגיע ואז
מתפקחת בדמעות , זה יכל להעביר לו רטט בכל הגוף.
ואיך שהוא השקיע בלפתח לה תקוות , שזה החלק ההכי קשה כי רובו
העמדת פנים והיה לו מאוד קשה להסתיר את החיוך .
צריך להיות אמיץ ותחמן כדי לא להישבר, אבל ככה מנפצים את
האשליות הכי שוות!!.
וכך הייה...מנפצנו היקר ששמו היה לא אחר מ-שפרד, השקיע שנים
בחברות עמוקה עם נערה מתולתלת מלאת אשליות.
כמה שהוא חיכה...כמה שהוא חיכה לרגע בו יקצור את פירות
השקעתו.
לא איחר הזמן להגיע וציפיותיה גדעו על נהרותיה הפנימיים ושפרד
החל מנפץ אשליות ממסגר ובוהה בהן שעות בגאוות לוחם.
לאט לאט החלו הקירות במשרדו להתמלא אשליות מנופצות להחריד,
קטנות כגדולות ואת כולן אהב יותר מכל.

ככל שעבר הזמן , כך שמחתו גברה והנערה המתולתלת אט אט נאלצה
לחזור אל המציאות שממנה ניסתה לברוח כל הזמן.
הנערה המתולתלת שהייתה מלאת שמחה ותקוות הפכה לגוש פסימיות
ועצבות דכאונית ונאחזה באשליה הגדולה מכל. זאת ששפרד לא הצליח
לנפץ וזה חירפן אותו. זאת שהכי רצה שתהייה ממוסגרת במרכז הקיר
באמצע המשרד, עם הכי הרבה ציוני שבח מעצמו.
האשליה שלה שהיא אוהבת אותו.
מאחר ושפרד לא ידע בדיוק איך הוא הולך לעשות את זה , הוא ישב
פעם אחת עד מאוד מאוחר בלילה ותכנן כל צעד שיעשה. משתוכניתו
הושלמה הוא יכל להרגיש כיצד הצמרמורות מתחילות לטפס ממרכז גבו
מעלה. "מחר...רק מחר" חשב לעצמו.

למוחורת הוא אמר לה שהוא מגיע לביקור. ואכן כפי שהבטיח הופיע
שפרד בפתח ביתה של הנערה המתולתלת. זאת חייכה חיוך זגוגי
והכניסה אותו אל ביתה. משהתישבו בנוח הסתכל שפרד בעיניו
הכחולות-כחולות לתוך עיניה השפופות ואמר לה שיש לו שאלה שהוא
רוצה לשאול.
הנערה הרימה את מבטה בציפיה ואז הוא אמר "אבל אני רוצה לדעת את
האמת". הנערה המתולתלת המשיכה לחייך והבטיחה שתעשה כך.
הוא שתק לרגע כדי להרגיש את האשלייה בתוכה גואה ועולה וכשהרגיש
את הרגע הנכון שאל "את יכולה לעזור לי לצאת עם החברה שלך? ,היא
כזאת הכל! הרבה יותר מכל אחת שאי פעם ראיתי..."
עיניה נפערו לרווחה ושפרד יכל להשבע ששמע את ליבה נשבר, והנה
כעבור מספר שניות היא אמרה לו שהיא תעזור לו כמובן וכמו בטון
נפלה ארצה האשליה הגדולה ביותר שתפס.
לא היה מאושר ממנו בשכונה ולא היה  יותר מציאותי ממנה בכל
העולם.
שפרד מיסגר את התמונה שבתוכה שכב לו ליבה חסר הצבע במרכז הקיר
ושעות הוא בהה בו משתהה.
איך שהוא אהב להציק לה...
בעודו יושב במשרדו בוהה בליבה עברה במוחו מחשבה שגרמה לו להסית
את מבטו בעצבנות. "מה עכשיו?... הרי השגתי את האשליה הגדולה
ביותר!" הוא חשב עמוק פנימה כשהבין שאין דבר שמשתווה להצקות
לה. וזה אכל אותו מבפנים ,כאב לו להודות בזה אבל הוא אהב אותה,
יותר מהכל! יותר מניפוץ האשליות.
הוא המשיך לבהות בידיו כשכעס על עצמו שהרס אותה, את המתולתלת
שלו. ואז הוא קם לקח את המחבט שלו איתו הוא היה מנפץ את
האשליות וריסק לעצמו את האשליה שהוא המנפץ הכי טוב בעולם.
הוא חש כאב חד ונפל על ברכיו ,דמעות חמות החלו מכסות את לחייו
בעודו ממסגר את האשליה המנופצת שלו יפה יפה לתוך מסגרת.
ובאמצע הקיר ליד הלב שלה הוא תלה את התמונה.
הוא הזמין אותה לבוא ,אבל היא מעולם לא הופיעה. אולי זה בגלל
שהיא הייתה מציאותית מדי והוא הייה עסוק באשליות המפגרות שלו
לגביה שאולי יום אחד הם שוב יהיו ביחד כל הזמן.