מדברת בלי לחשוב,
חושבת על אי החשיבה,
על אי החשיבות,
על אי השמחה,
על אי התמימות.
שוכחת את הילדות,
ספק ענק אם היא הייתה קיימת,
ואם כן,למה היא לא נשארת?

פעם היו דמעות,
הייתה שמחה.
היה כאב,
אבל זה לא חשוב,
כי לא הייתה הבנה.
הבנה שלהכל, יש חשיבות.

אני מנסה למצוא את המילים שיתארו את הכאב,
אבל אני מוצאת רק כאב, בלי שיהיו מילים.
בתוך הדממה, נשמעת התנפצות דמעה,
ברגע שהטיפה התנפצה,התנפץ חלום,
התנפצה תקווה.
מאז,הילדה הקטנה,
מנסה לאסוף את הטיפה שלה בחזרה.


מוקדש לבנאדם שהרס את האמון שלי באנשים
נכתב ב-1998