בארץ אחת, סודית ורחוקה,
יושבת בחדר מלכה מתוקה,
פניה גן עדן, לבה לב זהב,
אולם בעיניה דמעות מועקה.

-ראי ראי שעל הקיר
אמור מה יש כאן להסתיר.
-הו מלכתי, טובת עיניים,
את הכי יפה בעיר.

-שטויות, מראה! הנך טועה!
הן רק פגמים אני רואה
- הו מלכתי, כולם אומרים
שאין כמותך בעיר נאה.

-ראה, האם אתה עיוור?
חיוך כעור, ועור חיוור...
- ראי מלכה, הביטי בי,
אני אינני משקר.

-אבל הבט, חזיז ורעם,
גופי מוזר, ואין בו טעם.
- אין לך דימוי עצמי בגרוש,
הרי אמרו לך מאה פעם.

-שום נסיך לא יצילני
ראה מה נוראית הנני.
-קחי עצה מפסיכולוג
אל תבקשי אותה ממני.

-ראי ראי שעל הקיר,
אל נא תשכח, אתה שביר.
-אל נא תבכי, הו מלכתי.
את מקסימה, יופייך נדיר.

-איני רואה בי אלא רע,
לא יפי פנים, ולא צורה.
-מה כבר יגרום לך להבין?
הו מלכתי, איזו צרה...

-רעי שלי הנאמן,
בוא, נעביר אותך מכאן,
עוד תשבר רק מלראות:
כמה נורא, זה הדיוקן.

וכך, בארץ סודית ורחוקה,
כוסה הראי אדרת קטיפה רכה,
ויותר לא תביט בו המלכה המתוקה,
מחשש שתבוא עוד דמעה מחניקה.