אני נותנת לעצמי להיסחף עם הדמעות. בהתחלה ניסיתי להילחם בהם,
החנקתי אבל נכנעתי ועכשיו הן הדבר היחיד הקבוע אצלי. אני בוכה.
כל הזמן. הדמעות הרטובות זולגות במורד פניי כל היום. כל דבר
מזכיר לי אותו, טוסט עם ריבה, ספר שירים שמונח על המיטה,
גרביים בצבע צהוב, גומות חן. כשאני מתקלחת אני אוהבת את המגע
של המים הקרים על פניי המלוחות מדמעות. אני נרדמת בוכה
ומתעוררת לתוך המציאות הנוראית הזאת ומתקשה לפתוח את עיניי
הנפוחות מבכי.

נפגשנו כשהייתי בכיתה י"א, הוא כבר היה בצבא. הוא נראה לי אז
גדול כל כך ובעל ניסיון - היום בתמונות מהתקופה הזאת  הוא נראה
לי צעיר כל כך, ממש ילד, אבל אז... הייתי אצל חברה שלי ואח שלה
הגדול הביא חברים מהצבא, ישנו כולנו ודיברנו וצחקנו ואני חשבתי
שיש לו גומות חן מקסימות אבל מי הולך עם גרביים צהובים? זאת
הייתה הבדיחה שלנו - הגרביים הצהובים שאמא שלו קנתה לו. הנה,
אני שוב בוכה. הוא לקח את הטלפון שלי ו... דבר הוביל לדבר.

בשבועות הראשונים יותר אהבתי את הרעיון של חבר חייל מאשר את
אלון. הוא היה בא לאסוף אותי מביה"ס במדים - גבוה, שזוף והלב
שלי היה מתפוצץ מגאווה. ככל שעבר הזמן רק חיכיתי שיחזור כבר
הביתה ולא היה איכפת לי - הייתי רצה הביתה שעתיים לפני סיום
הלימודים כדי לחכות לו בבית כשיחזור. אחרי שלושה וחצי חודשים
נפרדנו - הוא היה חייל ואני הייתי עוד ילדה (ככה הוא טען). היה
לי קשה נורא, הייתי מאוהבת בו מעל הראש. חשבתי עליו כל הזמן
ודיברתי עליו כל הזמן. שמעתי מרונית (החברה שאצלה פגשתי אותו)
שהוא כל שבוע עם מישהי אחרת. אחרי חודשיים וחצי כבר יצאתי עם
ארז, אחד מהשיכבה שלי, הוא לא השתווה לאלון, אבל רציתי לשכוח
אותו. הייתי עם ארז חודש ונפרדנו. המשכתי בחיי.

אני מסתכלת עכשיו בתמונה שלו בחדר שלי, יושב בכסא שלי - נראה
מגודל בתוכו. הוא אף פעם לא ידע מה לעשות עם כל התמונות הקטנות
שעל השולחן שלי והנרות והפרחים - הוא תמיד היה שובר ומפיל. מטר
תשעים שלא יודע לתאם את תנועותיו. אני זוכרת שצילמתי את התמונה
אחרי הריב הראשון שלנו כי חשבתי "ווי, איזה פחד אם ניפרד אין
לי אף תמונה שלו". אני מחייכת לעצמי - איזה מטומטמת, היית
צריכה לצלם את כל הפילם.

נפגשנו שוב חצי שנה אחרי הפרידה. כבר כמעט לא חשבתי עליו, רק
מדי פעם מתוך זיכרון רחוק. הייתי באותו זמן חברה של אודי, השכן
מלמטה. ירדתי לקנות פיצה ועמדתי בתור, מישהו מאחורי ניסה לעקוף
אותי והסתובבתי לתת לו  "a piece of my mind" וזה היה הוא.
גבוה ויפה מתמיד. "עדי?" הוא שאל. הוא לא זיהה אותי. חייכתי,
הלב שלי היה בתחתונים, לא יכולתי לדבר. "איך גדלת..." הורדתי
את הראש למטה כדי שלא יראה שאני מסמיקה ופתאום ראיתי - הגרביים
הצהובים. נשבר הקרח. התחלתי לצחוק והוא איתי. התחלנו לדבר על
מה שהוא עושה בצבא, מה שאני עושה בבית ספר, המורים, הבגרויות,
הוא על המג"ד והמ"פ וכמה שקשה לו וכמה שהוא מתגעגע אלי... שקט.
לא ידעתי מה להגיד. "למה לא התקשרת?", "התנהגתי כמו אידיוט
בפעם שעברה וידעתי ש... ופחדתי ש....". בקיצור, נגמר הסיפור עם
אודי (מסכן, הוא חיכה לפיצה בבית שלי איזה שעה).

חזרנו להיות ביחד והפעם היה שונה - הייתי בוגרת, הערצתי אותו
פחות, אהבתי אותו יותר. שכבנו בפעם הראשונה (שלי) והוא היה
מקסים, אבל תמיד לקחתי אותו בעירבון מוגבל, זיכרון הפגיעה שלו
בי בפעם האחרונה השאיר בי עקבות.

אני פותחת בזהירות את המכתב. כבר שבועיים שאני מתחמקת מזה.
איזה דבר נוראי זה, להכריח אותם לכתוב מכתב לפני היציאה למארב.
רק המחשבה עליו יושב באוהל וחושב על האופציה שהוא ימות ואני
אקרא את המכתב. אני עדיין בוכה. אני קוראת לאט לאט את כתב ידו
על הדף - הכותרת "עדי שלי", אני עוברת בזהירות עם ידי על
האותיות שהוא כתב, לא ברורות, קטנות. אני לא מסוגלת, מקפלת שוב
את המכתב ושמה במגירה.

לאט לאט עם הזמן התרככתי, לא יכולתי עוד לפחד שיפגע בי כי הוא
היה טוב אלי כל כך. אולי היה טוב שלקח את הזמן הזה להבין מה
הוא רוצה וממי. היינו ביחד שנה כשאני התגייסתי והוא התחיל קורס
קצינים. קניתי לו לסיום הקורס ספר שירים של יהודה עמיחי ומאז
הוא היה מקריא לי שירים שאהב. אמא שלו מצאה את הספר בקיטבג
והביאה לי. היינו שנתיים ביחד כשהוא השתחרר. הוא חיכה לי תשעה
חודשים ואז נסענו ביחד לשבוע לפריז.  אני זוכרת לילה אחד
במלון, כשהוא ישן ואני לצידו ערה. חשבתי לעצמי, "איזה פחד אין
לי חיים בלעדיו" וחיבקתי אותו כל כך שהוא התעורר לא מבין.
אמרתי לו שהיה לי סיוט והוא נרדם שוב. הוא עבד במלצרות לחסוך
כסף לטיול ואני התחלתי ללמוד "ארכיטקטורה" בתל אביב.

עברה בדיוק שנה עד שהוא קיבל זימון למילואים. משום מה לא פחדתי
בכלל - מילואים נראו לי סתם, תרגיל, אימון. שלוש שנים עברתי
בדאגה יומיומית ודווקא אז- לא דאגתי. אלון כבר היה מציאות
גמורה בשבילי, דבר שבשיגרה, התרגלתי לאהבה שלי אליו ולהיפך.

כבר חושך בחוץ. אני מקלפת מעליי את הבגדים ונכנסת למקלחת. שוב
מים חמים על פניי המלוחים. אני יוצאת מהמקלחת ונכנסת אל תוך
החולצה הגדולה הכחולה שלו - "גדוד שבע, שחור זה הצבע". שריונר
בנשמה. הלילות בלעדיו כואבים לי, חיסרון הגוף שלו מרגיש כאילו
עקרו חלק ממני. כואב לי בירכיים, בשיניים. קשה לי לתאר. לפעמים
אני רועדת. אפילו לאכול קשה לי. השעה כבר ארבע לפנות בוקר, אני
מדליקה את מנורת הלילה ולוקחת את המכתב. אני יודעת שאני צריכה
לקרוא.

הוא יצא למילואים ביום שני. לא יכולתי להפסיד לימודים ולהיפרד
ממנו כי היה לי שיעור נורא חשוב בתולדות האומנות. נורא חשוב.
אני זוכרת פרטים קטנים מיום ראשון - איך צחקתי עליו כשהוא ארז
בחוסר סדר מדהים, איך הוא נזכר בשטויות מהצבא וסיפר לי סיפורים
על החברה. הם כולם היו פה בשבעה, כולם, מובכים, לא יודעים מה
להגיד, נשארים שעה והולכים.
כשהוא לא התקשר אליי כל יום רביעי וחמישי דאגתי, הרי דיברתי
איתו גם שני וגם שלישי. ביום שישי הם הגיעו לבית שלו, אמא שלו
התקשרה אליי.

אני פותחת את המכתב בזהירות:
"עדי שלי,
לא יודע מה לכתוב חוץ מזה:
"כמו צלם שמצלם ים או מדבר עד קצה האופק
והוא חייב לשים בתמונה משהו קרוב גדול,
ענף עץ, כסא, פינת בית, סלע,
כדי לחוש את האין-סוף, והוא שוכח את הים
ואת המדבר, כך אני אוהב אותך, את ידך
את פניך, את שערך, את קולך הקרוב
ואני שוכח את נצח המרחק ואת  הסופים האין סופיים."
                                                           
    יהודה עמיחי    

                                                         
שלך לנצח,
                                                           
   אלון