אני רוצה לבכות,
להשתחרר מעול העצב.
אבל מה תעזור עוד דמעה אחת,
כשהעצב לא רק בעיניים שלי...
מישהו אמר פעם שהאושר
הוא מרחק מאה דמעות מכאן,
אבל הזלתי כבר אלף דמעות מאז,
והאושר עוד לא הפתיע אותי.
הוא לא יופיע פתאום בסערה,
ועל רקע אהבתי לא מתנגנים כינורות,
זה רק הרדיו שמנגן שירים
של אנשים שגם רצו להיות מאושרים.
אם נגעתי באושר
הוא נמס תחת מגע ידי,
אם טעמתי מהאהבה
היא צרבה את לשוני.
אלוהים-
מתי ידיי לא יהרסו במגען?
מתי לשוני תתרגל לצריבות?




הערה: השיר נכתב המון המון זמן לפני ש"לגעת באושר" הייתה
בתכנון, אז שאף אחד לא יחשוב לעצמו שההשראה שלי היא טנלובלות
בבקשה... (רק לרקורד- בחיים לא ראיתי לגעת באושר). באמת...