הכל הבל, הבל הבלים. הכל הבל הבלים.


היא הייתה הכי לוהטת, ג'ינג'ית אמיתית, במיטה ומחוצה לה. זה
היה בקומה השנייה ברחוב קודרו, הייתה לי שם דירה קטנה מושכרת,
וחדר, ומיטה, ורדיו ישן. היינו נפגשים פעמיים בשבוע, לפעמים
יותר - כמה שיכולנו. היא הייתה קוראת לזה החיים שלה שמעבר
לחיים. היא הייתה אומרת שעם בעלה היא פשוט מתה ואיתי היא רואה
מה זה לחיות. היינו מזדיינים וזה היה לוהט, זה היה חושני וחם,
ורטוב - כל הדברים האלו שהם די גרועים בחיים עצמם אבל בסקס, הם
מצוינים. שנינו היינו נשואים, עשרים שנה - אחדים מאתנו פחות.
אף פעם לא האמנתי בברית הזאת. היא אמרה שהיא כן - אף פעם לא
האמנתי לה.

עבדתי בחברת ביטוח בשם קולינס את קולינס - שם מטומטם - במשרה
מלאה ומשכורת שאפשר לחיות ממנה. היה לי בית, ואישה, והיו לי גם
שני חתולים. אשתי הייתה נשארת רוב היום בבית, היא הייתה אישה
משעממת - אני הייתי איש משעמם - כנראה היינו איכשהו מתאימים.
אף פעם לא תכננו ילדים, זה כאילו הייתה בינינו איזושהי הבנה
משותפת, אני אף פעם לא הזכרתי את זה וגם היא. ההורים של שנינו
התפגרו מזמן אז לא היו יותר מדי אנשים כדי להטריד אותנו בנושא.
היינו סתם, שנינו ידענו את זה. היה לנו נוח, לי ולכרס שלי ולה
ולישבן המנופח שלה, היה לנו חמים ונוח. העבודה, הבית,
האלכוהול, ריח הקפה, המחסור בזקפה, התרופות, האוננות, הביקורים
בסופר, הטלוויזיה, השירותים הסתומים, הגינה, השתיקות בארוחות
הערב, ה"שלום" כשנכנסים, ה"להתראות" כשהולכים, הזיעה, היינו.
היינו בסדר. היינו תקינים. היינו כמו שצריך.

כשאנחנו מכסים אותה במו-ידינו, או כשהיא עמוק איפה שהוא מתחת
לעננים, אז אין חדש - יש גשם, ואפור - וכמה שזה מוזר, הנחלים
עדיין ממשיכים לזרום, אל הים.

זה היה יום רביעי, היינו נפגשים בימי שני, רביעי ולפעמים שישי.
נפגשנו ועלינו לחדר. היא נראתה מצוין ביום רביעי הזה. היא לבשה
שמלה עם מחשוף שהבליט כל פרט ופגם בשדיים הגדולים שלה, הלכתי
אחריה כשהיא נעה מצד לצד. עלינו במדרגות לקומה השנייה.
"פאק הנק. חם היום."
"כן. אבל יש מיזוג, זה בסדר."
היא הוציאה את המפתחות ופתחה את הדלת לאט, היה לחדר ריח של
בית. סגרתי את הדלת אחריה ונעלתי. היא הורידה נעליים ונשכבה על
המיטה.
"פאק. אין לי כוח, אתה שומע אותי, אין לי כוח יותר!"
התיישבתי לידה.
"לאן הוא הלך?"
"לשום מקום, אני חושבת שהוא פשוט אף פעם לא היה. אני חושבת
שכולנו מרגישים שיש לנו כוח כשבעצם אף פעם הוא לא שם. זה כמו
בתוכניות טלוויזיה עם המסך הירוק והכל. אתה חושב שאתה רואה את
זה שם אבל זה בעצם לא."
"אני לא רואה טלוויזיה."
נישקתי לה את המצח.
"הנק," היא לחשה "הלכתי היום ברחוב וראיתי את כל האנשים האלו,
אני חושבת שאני שונאת אותם. פשוט תסתכל עליהם, הולכים להם, כל
אחד למקום המיוחד שלו, לבית שלו, למכונית שלו, לזונה שלו. הם
פשוט הולכים. ורובם גם מטומטמים, אתה קולט? זה מדהים. ובסוף
כולנו נקברים באותו בית קברות באותו ארון מעץ או כד משיש."
תקעתי את הלשון שלי באוזן שלה. היינו ככה שכובים בשקט כמה זמן
וליטפתי לה את הבטן.
"את באמת שונאת אותם?"
"אני לא יודעת, אני חושבת שכן."
הרמתי לה את השמלה והתחלתי ללקק, את כולה, היא הייתה כל-כך
חלקה.
"הנק, נמאס לי מכל החרא הזה. נמאס לי לחיות ככה, נמאס לי
מבעלי, מהעבודה המזוינת שלי, מהזיונים במחבוא שלנו. אני רוצה
משהו חדש, אני רוצה לחיות משהו."
"אבל למה לחיות?"
"ככה, כי נמאס לי לא לחיות."
היא לא לבשה חזייה. הרמתי לה את השמלה לגמרי והיא נחשפה - גוף
עדיין צעיר, לבן וצורח. גוף שעוד לא נאכל על ידי השנים וחוסר
המעש. הפטמות שלה היו ורודות, בהירות, לא כמו של הנשים האחרות,
הזקנות. הן היו עדינות, ילדיות, גדולות. ינקתי ממנה את הנערות
והפטמות שלה הזדקרו. ליטפתי אותה עוד והיא עדיין שוכבת,
נושמת.
"כשאנחנו נולדים אנחנו מתים, כשאנחנו חיים אנחנו חיים-מתים
ובסוף אנחנו מתים-מתים. אני לא רואה את האלטרנטיבה. אני סך-הכל
נהנה לשבת ולצפות בעולם מתפגר."
היא נישקה אותי. הפה שלה היה רטוב מאוד והיה לו טעם מתוק.
התפשטנו לגמרי.
"אתה רוצה מתישהו ילדים?" היא שאלה אותי.
"אף-פעם."
"למה?"
"אני לא יודע, זה לא מושך אותי."
"גם אותי לא. אני לא יודעת, אני אוהבת ילדים, אבל אני לא יכולה
לעמוד בילד משלי."
"גם אני."
עליתי עליה והייתי בתוכה. היא עצמה עיניים. אני גדול ממנה
בעשרים שנה, ככה היא לפחות אומרת, אף פעם לא הייתה לי זקפה עם
אשתי כמו שהייתה לי אתה. היה לה ריח של אישה אמיתית. המשכנו
ככה, מסתובבים לפעמים, נושמים בכבדות, עוצמים ופותחים עיניים
ואז גמרתי בתוכה. השלתי עוד שכבה של עור כבד מעלי ותקעתי אותה
איפה שהוא במפשעה שלה. ככה כל פעם מחדש. היא משיגה משהו ממני
ואני ממנה. אני מחבק אותה והיא מחבקת אותי בחזרה. בחושך
שכבנו.
"הנק, בוא, אנחנו זזים."
"לאן?"
"אנחנו זזים מפה, עוברים, למכסיקו."
"מה נעשה במכסיקו?"
"אני לא יודעת - נחייה!"
חשבתי על זה. לעזוב את הבית, את אשתי, את העבודה. להשאיר את
הכל מאחורי ולעשות זין אחד גדול לעולם. זה היה מפתה.
"אבל מה עם כל מה שיש לנו פה? כל מה שכבר בנינו?"
"זין! לא שמה זין על כל מה שפה! כל מה שפה לא שווה שישימו עליו
זין! תחייה! תחייה זקן! תחייה!"
חשבתי על אשתי שיושבת עכשיו בבית מול הטלוויזיה אולי עם עוד
איזה מאהב, אולי עם החבר הכי טוב שלי. חשבתי על הבית, ושני
החתולים, ועל הגינה.
"פאק! אני שונא את החיים שלי!"
"פאק הנק! אתה בא?!"
שנאתי את החיים שלי באותה הדקה האינטנסיבית הזאת. שנאתי את
החיים שלי ואיכשהו ייחלתי למוות. ראיתי את עצמי עומד מול כיתת
יורים, העיניים שלי מכוסות בבד. הרגשתי את עצמי עוצר את הנשימה
בעוד הם קוראים לטעון את הנשק. פקודת האש היא שהחזירה אותי
למציאות. יש בעולם הזה צדיקים שמגיע להם כמו לרשעים ורשעים
שבדיוק להיפך. הכל יוצא מן העפר וחוזר אליו, הכל הבל, הכל חסר
תכלית. שנינו ידענו את זה טוב מאוד באותו חדר, באותה קומה
שנייה. הפטמות הגדולות שלה הן לא אלו שגרמו לי להבין. זה לא
היה רגע של קארמה, חיזיון או נבואה, זאת הייתה התקיעות הזאת
שדיברה בשם עצמה. בעולם הזה גם המעוות וגם החסר לא יוכלו אף
פעם לעמוד במשפט אמיתי.
"פאק!"
נישקתי אותה.
"הנק תזיין אותי!"
היא צרחה. ואז קפצתי עליה, וזיינתי אותה. היינו כמו שני
תיכוניסטים בזיון במכונית. היינו כמו הנמרים והנמרות בערוץ
הנשיונאל-ג'יאוגרפיק. באותו הלילה זיינו אחד את השני כמו
שצריך, אולי לא כמו שצריך, אלא בדיוק להיפך.
נשארנו כל הלילה בחדר, אשתי בטח נכנסה כבר לפאניקה בבית,
מתקשרת לכל מי שהיא מכירה, מדמיינת אותי מת באיזו תעלה. אישה
לעניין.
בבוקר העירה אותי השמש שחדרה דרך התריסים החומים והישנים בחלון
היחיד בחדר. קרניים של אור צהוב ובוהק חדרו דרך החורים ושטפו
את הגוף העירום שלה. נשמתי את החזה שלה, ליקקתי אותו, והיא
התעוררה בחיוך.
"הנק, אני מרשה לך לאהוב אותי." היא חייכה.
"אני לא יודע אם אני מאמין באהבה."
"אז אל תאהב אותי. אני רוצה שתרגיש אותי." היא נישקה אותי.
"פאק, אני חושב שאני בן-אדם אטום."
"אטום למה?"
"אטום להכל."
"שיהיה. אתה גם די מכוער. וראיתי גברים שמרוויחים יותר, ויש
להם קול יותר עמוק וסקסי. אתה די טוב במיטה אבל."
הסתכלתי לה בעיניים החמות שלה.
"אני בן-אדם, זה כבר הופך אותי למשהו רע. אני לא מבין מה את
רוצה ממני."
"לא משהו ספציפי, אני לא חושבת שצריך להיות משהו ספציפי."
"את ממש מוזרה את יודעת?"
-  היא בטח ידעה.


יצאנו למכונית ממש כאילו זה עוד יום רגיל אחד של לצאת למכונית.
הכנסתי את המפתח והתנעתי. הקרייזלר לא אכזבה, לא הייתה לה שום
סיבה לאכזב. התחלתי לנסוע לכיוון העיר בלי לדעת לאן אני נוסע
באמת. היא התקרבה אלי, נשכה לי את האוזן ואז לחשה, "אתה יודע
את הדרך למכסיקו הנק?"
"לא."
"אז פשוט תיסע ישר."
היא תפסה לי את הרגל חזק ונישקה לי את הצוואר. הכביש עדיין
הוביל לשומקום אבל הייתה לו הרגשה של דרך. חשבתי עלינו, הרגשתי
שזה היה משהו מיוחד. הערב ההוא, החדר, הזיון, השמש, מכסיקו.
נסענו לנו מחוץ לעיר והבניינים נבלעו בתוך הערפל. הרגשתי כמו
ילד. הרגשתי כמו ילד שרואה בפעם הראשונה שדיים או כוס. נסענו
ולא דיברנו הרבה זמן. זה נראה כאילו החיים הולכים להיות משהו
מיוחד.