המסורת אומרת שאדם נברא בצלמו של האלוהים, אך אני נולדתי בלון.
נולדתי בלון אדום ויפה, עשוי מגומי ומלא באוויר, שהולך ונמק
מדי יום ביומו. האוויר בא והולך, מחובר אליי סרט ורוד עקלקל
שנותן לו לנוע מפה לשם ומשם לפה וכך אני נודד, בין כל החלקיקים
של העולם, בין כל המצוקות והשארים של בני האדם הרגילים,
שמעיקים את שגרת יומם הרגילה עם מעשי קונדסות שטותיים, במין
התחמקות מן המצב האמיתי, אבל אני לא, כי אני לא אמיתי, ואם לא
תראו אותי ברחוב מתגלגל לי בעקלקלות על המדרכה, שורך מאחורי את
החוט שלי, לא תראו אותי מתקרב כמעט אף פעם. בעצם, אף פעם.
 באחד מטיולי הרגילים, בעוד אנוכי פוסע על אותן מרצפות
מלוכלכות, מלאות באותה הרגשה מזופתת מבאישה שפורצים מתוכה כל
רגשות האשמה הקיימים, ובעצם אנשים נדבקים באותם רגשות מחליאים
במפגש של הרצפה וההיגיינה הלקויה ברחוב, התמלאתי. רוחי העלתה
אוויר מהול וגופי החל גדל, אך נהיה הוא שפוף אל הרצפה וקושי
היה לי בתזוזה. והנה אני סוחב את גופי האדום, יצירת האלוהים
האישית שלי, מלא בתחושת זעם ומרירות, אותה קיבלתי ממרצפות
הרחוב הפשטניות ועורי הצמיגי העלה דמעות של זעם, שאין לדעת
עכשיו אם נעשו הן מאותה סיבה, שמא נותרה בי עדיין עצבות מאותן
רגעים של חוסר נשימה. ועצרתי. עצרתי במעלה הרחוב הגועש, אנשים
דורכים עליי, נשים מנפצות עקביהן ומנסות להרגני, אך כל אלה ללא
כוונה, כי אנוכי בלתי נראה ולא מורגש. עצרתי ונשמתי לרווחה
ולפתע החלו להיכנס אליי אדי שלווה ורוגע, משהו שלא ידעתי כבר
תקופה נכבדה, מאז שהתחלתי שוב במסעותיי ברחובות יצירי האלוהים.
  ואז הגיע ילד ולקח אותי. הילד ראה אותי מבצבץ מבין המדרכה,
הרים אותי בסרטי הורוד וסחב אותי בריצה אל תוך ביתו, ששכן מרחק
זעום ליד אותו מקום שבו נחטפתי. הוא הסתכל עליי, והיינו בבית
רק אני והוא. הוא התבונן וראה וסנן את עיניו אל תוך השמשה
האדומה והצליח לראות אותי מבפנים, כשד שכלוא בתוך בקבוק או
מנורה, מסתובב לו סביב וסביב באותה מנגינה מגושמת בלי לעצור,
עף בין כל אותן רוחות ומחשבות, חלקן ורודות כסרטי וחלקן שחורות
כעיני. והילד נרדם על מיטתו ואני עפתי אל מעבר לחלונו הגדול,
פתוח אל העולם הרחב, עפתי ועפתי אל מעל המשקופים האנושיים ואל
המרחב העצום ונחתי בידו של המאוהב.
 המאוהב פתח את ידו ותפס אותי בסרטי, אך לא טרח להביט בתוכי
וברוחותיי ולקח אותי אל אהובתו. אני הייתי מחוותו של המאוהב,
בלון שמלא באוויר, שנראה כאילו מולא במלאכותיות של הגז, אך הוא
יצור בריאה של האלוהים השיכור. היא חייכה, נישקה והביטה אל
עיניו. אני נזרקתי לצד יחד עם אריזת השוקולד והפרח הלבן
המיוחד, ישבתי על הרצפה המבהיקה, צפיתי בזוג המאוהב וקיוויתי
שקוצי הפרח לא יגיעו אליי ויהרגוני, טרם הגיע זמני. אך לא קרה
הדבר ונשארתי יושב כאשר פסע לו המאוהב ויצא מן החדר, אסופות
שערותיו כאלומת אהבה פורחת, אסופה כזר למען ברואת אהבתו. והיא
נותרה שם, עיניה כשמשות פתוחות אל הרקיע, מחכה כדקה בטרם יעזוב
את ביתה ושותקת. היא לקחה אותי מן הרצפה וצבטה אותי בכל גופי.
התעניתי וצווחתי בפנים, אבריי התענו בכוח האישה, שפתאום עיניה
נהיו צרות וחלולות והנה חונקת אותי וננסה להרגני, מבלי שתדע כי
אני חי. ואז צלצל הפעמון והגיע עלם מאוהב נוסף, נושא קופסת בד
סגולה, מבהיקה בכל צבעי הקשת. ועיניה התמלאו תכלת ושקעה עינה
בשפתיו. החבאתי ראשי בכרית המיטה וחשתי כי אותן הרגשות מדרכה
עברו להן אל אותם חדרים נקיים, אל אותם אנשי רחוב שטומאתם
נדירה..
 עפתי, עפתי מהר ככל שיכלו לקחת אותי רגליי הלא קיימות, ככל
שיכל לקחת אותי סרטי הורוד העקלקל.
המשכתי בטיולי עד סופי המר, מותי בטרם עת בידי ילד צעיר בעל
עיני הבז, שראני ורצחני באותו יום עצוב וגורלי. גופי האדום
מוטל בצדי הרחוב, כפי שמוטלות גופותיהם של תמימים, סרטי דרוך
במקום ושחור נהיה מסוליותיהם של הרוצח ומשתפי הפעולה. ואני
מוטל שם, מבלי ישימו לב כי אני שם, שולט בכל מה שהם חושבים,
אולי לא בכל מה שהם חושבים, אילו יכולתי זאת, הייתי יכול לנבא
את סופי מוקדם יותר, אולי כמה שורות מוקדם יותר, ואז לא הייתי
כל כך מופתע בעצמי.
 כאשר אתה שוכב בשקט בצד בלי יכולת לזוז, אתה מרגיש את החיות
יוצאת ממך, כמו דם שזורם מחוץ לגופה של מאוהב שבור לב שגילה
אודות סודה של מקבלת המתנות, או אולי לא. כאשר אתה שוכב שם,
מוקף באדום מסביב וחושב במשך כמה שניות על למה הוא עשה אותך
בלון דווקא ולא טיגריס, עשה אותך משהו שלא יכול להחזיר מכה
שערה, אתה לא באמת יכול להתרכז ולא תגיע אף פעם לתשובה
האמיתית, אולי בעצם כן. אולי בעצם כל מה שהיה הוא בעצם כלום לא
משמעותי והאוויר הוא בעצם שמונים אחוזים של חנקן ולא שום דבר
אחר וכל העצבים שאתה חוטף כאשר אתה הולך במדרכות, אותן מדרכות
שאף אחד לא טורח אף פעם לנקות, הם לא בעצם אווירה אלא סתם גלי
מוח קטלניים שאנשים מוסרים לך תוך כדי הליכה, כאשר הם מוציאים
את התסכול שלהם על האוויר, על החנקן, על אדי הקור האלה שרואים
מתי שבאמת קר ויש צורך לנשום החוצה, רק כדי לראות איך זה עובד
באמת.
 אבל אני הייתי בלון, ואם אני יכול להגיד, בזמן המועט של חיי
שיצא לי להיות בלון אדמדם עם סרט, הייתי  בלון די טוב, בהתחשב
בנסיבות. אני בטוח שהבא לא יהיה יותר טוב ממני, אבל כל יום
הולדת נולד אחד אחר כמוני, ששורד שמונה ימים פלוס מינוס,
בהתחשב בכמה שציידו אותו באוויר מיוחד.