הקריין בחדשות הודיע על פיגוע נוסף בצפון תל אביב. בינתיים 17
הרוגים, מספר הפצועים עולה כל הזמן.
בחדשות הראו תמונות של אנשים בוכים, כביש מרוח בדם, כסאות
שהריפוד שלהם יצא ומעילים מפוזרים בכל מקום.
חיכיתי לנועם שתגיע כבר מחיפה, היא אתמול הודיעה שהיא יוצאת
בסביבות הצהריים, ועכשיו כבר חמש שלושים ושתיים.
נועם זו חברה שלי. אני יודע שהרבה קילומטרים מפרידים בין אשדוד
לחיפה, אבל אני אוהב אותה, ושום דבר לא יפריד בינינו. הכרתי
אותה באיזה חופש גדול אחד, שהיינו בקלאב הוטל טבריה. כל אחד
מאיתנו בא עם המשפחה המעצבנת שלו לחופש, ובגלל שיש לנו משפחות
בלתי נסבלות- מצאנו נחמה אחד בשני, בכל הארבעה ימים שהיינו שם.
אני לא הולך להרחיב יותר מדי על מה עשינו שם בטבריה כי לא נראה
לי שזה עניינכם, ואני גם כוסס ציפורניים מעצבים כי אני לא יודע
איפה נועם.
לנועם יש מעיל צהוב צועק כזה, בצבע של בננה בשלה שבא לקלף ממנה
כבר את הקליפה ולאכול את הפנים המתוק שלה. היא הכי חמודה
בעולם... אני מת עליה.
סגרתי קצת את הטלווזיה, אני לא סובל את המבזקים המיוחדים האלה
עם הפרצוף של מיקי חיימוביץ'
שהשיער שלה בצבע של בננה בשלה. אף פעם אין מבזק טוב, תעקבו
במשך שנה אחרי מבזקים מיוחדים ותגידו לי אם מצאתם אחד שמבשר
חדשות טובות. אם מצאתם, אתם מוזמנים להתקשר אלי. טלפון אחר
כך.
הלכתי למטבח, בתקווה שאולי תחושת הבטן המעצבנת היא רק רעב,
ואני אוכל להרגיע אותה באמצעות איזה בננה בשלה, אבל גם אחרי
שאכלתי בננה, הבטן המשיכה להציק.
הלכתי לבדוק אי-מייל והיתה לי הודעה חדשה אחת. אני כל כך אוהב
לקבל אי-מייל. זה נותן לי הרגשה של בן אדם חשוב...
בסוף זו היתה איזו מודעה על נופש בצפון הארץ בערך ביולי, סגרתי
בעצבנות את המחשב והרמתי טלפון לנועם. בבית לא היתה תשובה,
והפלאפון שלה לא היה זמין.
פתחתי שוב את הטלוויזיה. היו שם צילומי קלוז אפ מאתר הפיגוע.
תיקים, נעליים מפוזרות ומשקפיים. ואז ראיתי אותו, את המעיל
הצהוב בצבע של בננה בשלה. קפאתי. לא יכול להיות שזה המעיל של
נועם. פשוט לא יכול להיות. השעה היתה שש ועשרים. אם היא יצאה
בסביבות שתיים, שזו שעה סבירה של צהריים, היא אמורה להיות פה
כבר מזמן. אבל בכל זאת התקשיתי להאמין שזה המעיל שלה.

בשעה שבע ורבע אני שומע דפיקה על הדלת. זהו, זה הסוף, באו
להודיע לי על נועם. אני פותח את הדלת לאט לאט, ואני רואה אותה
עומדת מולי. את הילדה היפה שלי, מחייכת אלי וקופצת עלי מאושר.
חיבקתי אותה הכי חזק שאני יכול, שלא תוכל לברוח, שתישאר איתי
תמיד.
היא היתה ספוגה במים ורעדה מקור. היא לבשה איזה סוודר דקיק
בצבע אדום צועק של עגבניה בשלה ומתחת עוד גופיה לבנה.
שמתי עליה מעיל עבה וחיבקתי אותה. אחר כך גם שאלתי אותה איפה
המעיל הצהוב שלה. אהה... ההוא... הבאתי אותו לאיזה ילדה מסכנה
שרעדה מקור שהחלפתי רכבת בצפון תל אביב... למה?