הוא שאל אותי מה שלומי.
תהיתי מה לענות לו. לספר לו שאני מרגישה חרא, כואב לי הראש
והגרון, והבטן שלי הולכת להתפוצץ מרוב שטויות שמסתובבות בתוכה,
שהמוח שלי מלא בחרדות ומחשבות לקראת המבחן הענק במתמטיקה שיש
לי עוד ארבעה ימים, שאח שלי עובר לגור מחוץ לבית עם החברה שלו
שהוא כל כך אוהב, ואני כל כך שונאת, ומעבר לזה- הוא משאיר אותי
פה לבד עם אחותי, לריב איתה לבד, בלי שהוא יגן עלי.
לספר לו שאמא שלי לא מפסיקה לעצבן אותי עם הפולניות יתר שלה
וההרצאות על ה"אם לא תאכלי גבינה ביצים וירקות מהר מאוד תתחילי
לקחת כדורי ברזל וכל המערכת החיסונית שלך תיפגם", שאבא שלי
מתחיל לעבוד במקום חדש ומי יודע איך יהיה לו, שכולם מסביבי כל
כך אהובים וחבוקים, שיש כל כך הרבה זוגות שאוהבים אחד את השני,
ורק לי אין את האיש שלי ושהוא בחיים לא יגיע...
שאני צריכה להדריך קבוצה של 17 ילדים, מעצבנים אחד אחד, ואין
לי בכלל כוח, ואם אני אפרוש- חבל על חיי.
הוא שאל אותי מה שלומי. אז מה, אני אספר לו את כל החרא הזה?
במקום זה עניתי לו "בסדר" מזויף, את החרא שלי אני אספר למישהו
אחר. |