היה זה יום ראשון. אל ההצלחה האגוצנטרית ישב במרומים והביט מטה
אל הארץ. כולם סגדו לו. ילדים שרצו להיות אסטרונאוטים,
קוסמטיקאיות, פרופסורים, וסתם אנשים שמוכרים בפיצוציה. הוא היה
מלך האלים החדשים, מלך בלתי מעורער אפשר להגיד. האלים החדשים
רבו הרבה בינם לבין עצמם, אבל אותו אפילו הם העריצו, ובגלל זה
הוא היה המלך.
האלים החדשים עלו לעמדת כוח רק במאה השנים האחרונות. לפני כן
הם היו עוד חבורה של נשמות טועות.
אבל אז אנשים התחילו להאמין בדברים אחרים, לא כאילו להאמין,
אלא באמת להאמין. פה ושם היו בסביבה כמה אלים ישנים, כמו אלת
הטוב לב, או אל האצילות. הם היו כאלה קטנים, ופעם, פעם הם היו
כאלה גדולים. אפילו אל המלחמה ירד לא מעט מגדולתו, לטובת אל
מלחמות האזרחים, ואלת הטיהור האתני. הם היו שני מניאקים. בכלל,
הוא לא אהב את נתיניו האלים, והרגיש שנמאס לו מהתפקיד הכפוי של
להוליך את החבורה המתוסבכת הזאת. היה רק אחד שהוא ריחם עליו,
אחד שהוא הרגיש שנעשה לו אי צדק אמיתי, אחד שחשב שהיה ראוי
לכתר המצחיק שישב על ראשו יותר ממנו. אחד שהיה פעם גבר
שבגברים. זה ששאר האלים קראו לו "הבזוי".
הוא ידע מה הלך כל יום ראשון בכיכר המרכזית, אבל הסתכל לכיוון
השני. הם היו מתעללים בו. זורקים עליו ביצים, בועטים בו, יורים
בו, ועוד כל מיני עינויים. לפרומותאוס, חשב, היו חיים טובים
לידו.
זה לא יכול להימשך. הוא רצה לשים סוף להתנהגות המבישה הזאת.

הוא הלך, כמו כל יום, לשבת במזנון "האולימפוס". בכניסה הוא ראה
את אל המובטלים.  
"מה שלומך, חיים ?" הוא נראה לו תמיד בדכאון, לא מגולח, אבל
ידע שהולך לו די טוב.
"טוב, תודה, ברוך השם, תגיד יש לך שקל ?"
"אתה יודע, חיים, אתה לא חייב להיות מובטל כזה, היום יש הרבה
מובטלים בעל כורחם, אנשים מוכשרים."
חיים תקע בו מבט. "לא, אני באמת צריך שקל, לזה של החנייה."
"כן, כן, כמובן שאתה צריך." הוא נתן לו שקל. לפעמים הוא נכנס
יותר מדי לתפקיד, חשב. אולי זה בגלל שיש לו כל כך הרבה עבודה
בימים אלה.
"רגע, מה בכלל יש לך לעשות ?"
"זה יום ראשון, לא ?" ענה חיים, תוך כדי גירוד זקנו.
יום ראשון !
הוא נכנס למזנון, אכל ארוחת בוקר וקרא עיתון.
היו שם עוד כמה אלים שנראו ממהרים ללכת. אלת הסטוצים היתה שם
עם אל הפוליטיקאים, זוג קבוע וצבוע במיוחד. היה לה אקדח מגנום
מרשים.
אל האתאיסטים היה שם גם. הוא בקושי ראה אותו. הוא היה מאד קטן
ועצבני. לא מפתיע בהתחשב שקיומו היה די פרדוקסלי, ולא ממש היו
לו מאמינים, אבל מצד שני כן היו לו הרבה מאמינים. אל האתאיסטים
יצא משם בצעדים קטנים. הוא ראה שהיה לו סל ביצים סרוחות. יום
ראשון !

הוא דמיין את מה שהולך להיות בכיכר המרכזית, את טקס ההתעללות
הקבוע ב"בזוי". הפעם, הוא החליט, הוא יהיה שם.

הכיכר המרכזית. כיכר האלים החדשים. פעם זאת היתה הכיכר של
האלים הישנים, שהרי הם בנו אותה. האלים החדשים היו עצלנים מכדי
לבנות דבר כזה. הוא ראה את חבורת האלים החדשים צוחקים ושמחים.
היו שם לפחות חמישים מהם. לכל אחד היה משהו, לחלק היו ביצים
רקובות, לחלק אבנים, אקדחים, שוטים. לאל הרחבת התודעה באמצעות
סמים היה מקלע כבד כלשהוא, כמו ברמבו. מנהלת הטקס השבוע היתה
אחת שהוא במיוחד לא אהב.
אחת שהאמינו בה הרבה, אבל בלי באמת להבין למה. הוא חשב שהיא
כולה פוזות ושהיא בעצם מה זה קטנה. זאת היתה אלת המפץ הגדול.
היא הרימה את ידיה מעלה, והדיבורים נפסקו.
"אלים ואלילות נכבדים, התכנסנו כאן היום, כמו בכל שבוע, להפגין
את עליונותנו המוצדקת !"
קול תשואות הקהל קטע אותה.
"עליונותנו המוחלטת !"
שוב תשואות ומחיאות כפיים.
"עליונותנו הבלתי מתפשרת על קודמינו הפרימיטיווים ! ומי אינו
ראוי
להיות אורח בטכס צנוע זה יותר מהבזוי מבין כל קודמינו ?"
תשואות רמות, נראה שהאלים החדשים יצאו מגידרם.
באמצע הכיכר ישב ה"בזוי", כבול לשלשלאות, עם הגב לקיר.
הוא היה צל של עצמו כפי שזכר אותו פעם, מלפני אלפי שנים.
זקנו היה מלוכלך וגלימתו קרועה. עיניו היו מזוגגות, כאילו אינו
יודע היכן הוא. אלת המפץ הגדול צעדה למרכז, ועמדה להתחיל את
הטקס. היא הניפה שוט עצום באויר, והסתכלה על ה"בזוי".
ואז פתאום, משום מקום, הופיע אל ההצלחה האגוצנטרית באויר, מרחף
ליד ה"בזוי".
הוא תפס את השוט רגע לפני שפגע, ומשך אותו כך שאלת המפץ הגדול
נפלה על הפנים. הקהל הגיב בקולות השתאות ותדהמה.
הוא הסתכל על ה"בזוי", או בשמו הנכון, אל היהודים האמיתי,
יהוה.
הוא ידע שלא יוכל לשנות כלום באמת, ששבוע הבא שוב יתעללו בו,
כי בסופו של דבר, בני האדם קובעים הכל. גם אם מישהו מאמין במפץ
הגדול, הוא לא יאשים את המפץ הגדול במחלה או בתאונת דרכים.
הוא יאשים את יהוה. אבל היום, היום הוא יוכל לשנות את הגורל,
ולו לחמש דקות. הוא הוריד את הכתר והניח אותו על ראשו של
יהוה.
ויהוה הביט בו מלמטה עם ידיו הקשורות וחייך. לחמש דקות הוא שוב
היה המלך.