ביום שהשמיים נפלו נסעתי לבקר חברה במטולה. ישבנו על כוס קפה
ודברנו. אמרנו שזה ממש לא בסדר שלא שמרנו על קשר כל השנים האלה
ושצריך לעשות את זה שוב, בקרוב. הייתי אצלה כמה שעות ואחר כך
נסענו לבקר חברת ילדות שגרה לא רחוק.
חייכנו, דברנו, שתינו עוד קפה, אמרנו שזה ממש לא בסדר שלא
שמרנו על קשר כל השנים האלה ושצריך לעשות את זה שוב, בקרוב.
כבר התחיל להיות מאוחר והייתי צריכה לחזור הביתה באוטובוס.
התחלנו להפרד כשזה קרה.
הבעל של חברת הילדות שלנו ראה חדשות. "שמעת מותק? הם אומרים
שהשמיים נפלו בצרפת" הוא צחק "עם מגדל אייפל והכל!" הוא גיחך.
"מה זאת אומרת נפלו?" היא כעסה "זה לא נשמע לי מצחיק בכלל,"
"אל תדאגי זה לא אמור להגיע אלינו לפני אפריל" "מישהו נהרג?"
שאלה החברה שלי שהיתה לה רגישות לאסונות "עוד לא יודעים" הוא
אמר "עוד לא יודעים" "אני צריכה להתקשר לאחותי" נחרדה חברת
הילדות שלנו. "היא גרה בפריס" מיהרה להסביר.
בדיוק כשחייגה את הקידומת של צרפת זה קרה. היה מין בום קטן כזה
ואז המון רעידות קטנות וכשהצצתי בחלון ראיתי זיקוקי דינור
כתומים וסגולים וירוקים שגלשו לאט לאט לכיווננו והתפזרו לאבק
כחלחל. אז הכל הפסיק וכבר חשבנו שהכל בסדר. אחרי 10 דקות החדר
התמלא בעננים. אז כבר היה ברור. השמיים נפלו.
למעלה נשאר מין שקע כזה. פתאום ראינו איש קטן יושב על השוליים
של השקע ובוכה. "אני קופץ" הוא אמר ולמרות שהיה רחוק יכולנו
לשמוע אותו. "אני קופץ ואין שומדבר שאתם יכולים לעשות כדי
לעצור אותי". הוא היה חיוור ונראה אומלל, כמה שאני הצלחתי
לראות. "אל תעשה את זה" אמרה חברה שלי "לא יכול להיות שהחיים
כאלה גרועים" "יכול" הוא אמר "אבל..." התחילה חברת הילדות שלנו
שהיה לה תואר בפסיכולוגיה, אבל האיש הקטן קפץ.
רצנו החוצה, מצאנו אותו זרוק על המדרכה, הוא נראה עוד יותר קטן
ואומלל מקרוב. חברה שלי ראתה שהוא מחזיק משהו ביד. זה היה פתק
קטן ומקומט שהיה כתוב עליו: היה שלום עולם אכזר, אני מצטער על
הכל, לא התכוונתי. אין לי מה להוריש לאף אחד. אני יודע שתסתדר
בלעדי.
            אלוהים.