באר שבע, 18:00 בערב, שנת 1997.

בידי היה תיק ניירות שהבוס נתן לי. הייתי אמור לחזור הביתה,
לעיין בדפים ולאשר את תחילת הבנייה של הבניין ההוא, שעובדים
עליו כבר יותר משנה. הייתי אמור לחזור הביתה לאישתי האהובה
ולשלושת הבנות שלנו.

גרנו בקוטג' ישן בבאר שבע. החלונות שלו היו שבורים והצבע כבר
התקלף. הלכתי ברגל מהעבודה וחשבתי מתי יגיע היום שבו אאשר את
השיפוץ של הבית שלי. ידעתי שזה לא יהיה בקרוב, הבוס לא נתן
לי שום בונוס למרות שחג פורים הלך והתקרב. נאנחתי. הייתי צריך
לבדוק את הניירות עוד באותו הערב אבל הבטחתי לקרוא את כיפה
אדומה ללילך אתמול, וגם מרים (אישתי) ואני רצינו לצפות בקזבלן
מאוחר בערב. 'מתי אני אמצא את הזמן לעשות את זה?' תהיתי. הייתי
עייף ורעב והיה לי קר. רציתי כבר לשבת מול החימום ולהירדם.

ואז זה פשוט קרה. עמדתי כבר כ - 10 מטרים מהבית שלי כשהחלונות
שלו פתאום התפוצצו והגג עלה באש. לרגע לא האמנתי. אני חולם את
זה, חשבתי. ניגבתי את עיני הלחות מהחום וחזרתי להסתכל על ביתי
הנשרף. אני ברצינות לא האמנתי לזה. זה היה כמו לצפות בסרט אימה
סוג ז' שהכל היה בו מפתיע ולא אמיתי עד צחוק. אבל לא צחקתי. רק
בהיתי בלהבות. ואז... אז זה קרה. הבניין פשוט קרס מטה. הוא
פשוט נפל. בהתחלה החלק התחתון ואחרי זה החדר שלמעלה ואחרי זה
הגג. הכל פשוט נפל.

לא, לא התחלתי לחשוב ארוכות מה קרה לאישתי ובנותיי. עדיין לא
האמנתי. במשך 5 שניות ראיתי את חיי כסרטון: אבא שלי מביא אותי
לגן; אני גומר את הצבא; אני מכיר את מרים; הבנות נולדות; הבנות
מביאות אושר גדול לחיי; העבודה המסובכת...

לרגע עמדתי שם ופשוט הסתכלתי על החלקים הפזורים מסביב לשרפה.
ואז, עד כמה שזה מפתיע, הסתכלתי על התיק שלי והניירות שבו
והשאלה היחידה שעברה במוח שלי שוב ושוב הייתה: לאן אני הולך
עכשיו?