שכחתי אותך במקפיא.
כן. אני מודה.
היית בקבוק קולה צעיר ותוסס,
ואני, שבסה"כ רציתי להגיש אותך קר ומהר,
שמתי אותך במקפיא.
האורחים ישבו, אכלו, שתו (ולא אותך) והלכו.
ואתה חיכית. כמה שרצית לצאת.
אבל אני שכחתי. הייתי עסוק בלהריץ דחקות עם האורחים.
עד שנמאס לך והתפוצצת מרוב כעס.
כשפתחתי את המקרר וגיליתי שחלק ממך נזל החוצה והפך קרח, חשכו
עיני.
לא היה מגיע לך יחס כזה, בטח שלא ממני.
בסה"כ רציתי להגיש אותך קר. אז קורה, שוכחים.
אני מצטער. כמה שאני מצטער.
אני מקווה שמילותיך האחרונות לא היו: קוקה קולה ENJOY.
באמת שלא מגיע לך מוות כזה אכזרי.
היית פעם מוגז, עכשיו אתה כלום. אפס. לא טעים.
מה אני אעשה אתך עכשיו ?
זו הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לי. באמת.
אני מוכן להשבע לך: האורחים האלו לא ייכנסו אלי הבייתה יותר.
לנצח אזכור אותך. מים, סוכר, קרמל ופחמן דו חמצני ...
פעם בשנה אעלה לרגל ואקח אתי בקבוק קולה קר ותוסס.
פעם בשנה אעמוד דום לזכרך.
פעם בשנה ...
(דפיקות בדלת)
- היי דלית, מה נשמע ?
- בסדר. חזרתי מהמכולת עכשיו.
- מה הבאת ?
- לחם, חלב, גבינה, שוקולד למריחה, קולה ... אתה רוצה לשתות ?
- הממ ...כן, אבל זה לא קר.
- אני אשים במקפיא.
- טוב... |
