הוא לא היה סתם קוסם, הוא היה מרקו בויום ה-קוסם. בהא הידיעה.
כל יום הוא היה פוגש את החברים שלו, להראות להם קסם חדש שהוא
המציא, או טריק שהוא גנב מאיזה ספר.
יום אחד החברים של הקוסם התאספו במקום הקבוע שלהם (גן ציבורי
למרבה הפלא) ומרקו בויום לא היה שם. "מוזר" אמר אחד מהם, "הוא
בדרך כלל מדייק".
אז הם ישבו שם וחיכו שעה, שעתיים, שבוע, ומרקו לא הגיע. "אולי
משהו קרה לו" אמר האחד. "בואו נלך למשטרע" אמר השני.
בתחנת המשטרע המקומית הם פגשו שלושה חזרזירונים קטנים, מתוקים
וחמדנים שנראו כאילו הם מחכים לאיזה זאב רשע שיעיף עליהם
סוליה. "איבדנו את הקוסם" הם אמרו לחזרזירונים.
"הוא לובש שחור?" שאלו החזרזירונים. התשובה היתה שלילית.
"יש לו נעלי צבא, או עגילים בכל מיני מקומות?" הם הוסיפו
לשאול, ושוב התשובה היתה שלילית.
"אז לא אכפת לנו" השיבו החזרזירונים.
חבורת החברים המדוכאים חזרה מדוכדכת אל הגן הציבורי. הם שיחקו
שם שש-בש שעה, שעתיים, שבוע, וזה לא עזר, עדיין הם היו
מדוכאים. "בואו נלך אליו הבית" אמר אברהמסון, וזה היה סוף
העניין.
כשהם הגיעו לשם הדלת היתה נעולה וקרוב לחור המנעול היה צלב
הפוך. "איכסה, מה זה" שאל המנצח בטורניר השש-בש. "מה?" שאל
החירש והאילם אמר לו שכלום. העיוור דפק להם מבט עצבני והגידם
חיטט באף.
לאחר דיונים ממושכים הוחלט בפה מלא (ולא משנה במה) לפרוץ פנימה
לאלתר. ניסו שעה, ניסו שעתיים, ניסו שבוע, ולבסוף הצליחו.
הסלון היה ריק. השירותים היו ריקים. המחסן היה ריק וגם המטבח.
בסופו של דבר הם מצאו אותו.
הקוסם, או יותר נכון, מה שנשאר מהגוויה שלו, נח לו על רצפת חדר
השינה.
"איכסה" הם צעקו בזוועה, אפילו האילם שלא נגעל מכלום. "הוא
תמיד היה גמיש" אמר העיוור כשהוא ראה את הקוסם עם הרגליים
מאחורי הראש. "כן, אבל לא עד כדי כך" הוסיף החרש בזוועה, מלטף
את הצלעות השבורות.
הגידם שוב חיטט באף.
כאן, גבירותיי ורבותיי, נגמר הסיפור, אך ברצוננו להוסיף למענכם
את סיבת המוות: מפרקת שנשברה, ואת מחשבותיו של הגידם שהסתכמו
ב"איזה מוות נורא, אפילו לא גמר".