נכנס למיטה ב-2:00 בבוקר, מתכונן לישון.
מוריד את הגרביים,
זורק אותן על הרצפה (מחר נטפל בהם).
מתכסה טוב טוב בשמיכה,
מכבה את הטלוויזיה,
מכבה את האור.
.......
חושך
.......
שקט
.......

ואז אני נזכר בחסר, בריק, בכלום,
בפחד הבסיסי...

שהייתי קטן פחדתי מהחושך, כי לא ידעתי מה יש שם, והאמנתי
שמפלצות ויצורים נוראים מהאגדות מזדחלים בחושך בדרך אלי.
עכשיו אני זקן, אומרים שלמבוגרים אין פחד, יש רק חרדה, ואני
חרד מהחושך והשקט. אין מפלצות ואין יצורים נוראים מהאגדות,
עכשיו אין שם כלום, אני לבדי בגופי ומחשבתי...

לבד במיטה, בוהה בריק השחור וחושב מתי נפסיק להרגיש בודדים,
מתי נתעלה מעל החרדה המולדת הזו....
מתי נשוב להיות שלמים,
ואז פונה אני בכמיהה לשלמות הסופית, לדבר הפותר את בעיותינו,
בו את כל מבטחינו נשים, שאיפותנו מתנקזים לתוכו....

והוא מחייך אלי מרחוק בתוך הריק בחיוך כזה שאומר "עוד מעט, אל
תפחד, בקרוב כבר לא תהיה לבד".

ואני מחייך אליו בחזרה ויודע שאני לא לבד....