יושב... יושב וחושב....
איך הגעתי לפה? למה אני פה? איפה זה פה?

"הרבה זמן עבר מאז שהגעתי לפה?" אני שואל את עצמי,
"אני אפילו לא זוכר איך ולמה, אבל..." אני ממשיך במונולוג
הנדוש
"אבל, נו איך אומרים את המילה ההיא..." מגרד בראשי (מנהג ישן
ומוזר) "אה, אבל אני תקוע בבור, כן זהו בור, ככה קוראים למקום
הזה שאני חי בו. לא!, לא חי, קיים, נראה לי " וכך אני מסיים
לדבר אל עצמי כי אין מישהו אחר.

יושב פה בחור הזה, חשוך וקר. אבל אני רואה, אני שומע, אני
מריח, אז כנראה שאני קיים.
האם אני קיים?
אולי אני לא.
איך אני יכול להוכיח את קיומי?
ונגיד שהוכחתי, אז מה זה עוזר לי, אם אין לי למי לספר?

לבד, לגמרי לבדי בחושך, לבדי בבור החמים. אין אדם ואין חיה,
רק מים לצמאון וצמחים קטנים לרעב. יש הרבה "אין" ואין הרבה
"יש"...
נזכר אני בזמן שהיה הרבה "יש" והיה חסר הרבה "אין". אישה טובה
וזוג ילדים מפונקים, רכב, בית, חברים, אויבים, חיים.

ועכשיו לא נותר לי דבר, מלבד אני.
דבר אחד אני יכול לחשוב עליו כל הזמן מבלי היסוס והוא החלום
שלי, החלום שלי לחזור הביתה למעלה עם כולם. לא לבד, אלא
ביחד!

יושב חושב ומבין כי הדבר הנורא ביותר שכולם מפחדים ממנו הוא
להיות אני. אני הסמל לבדידות, אני הסמל שאף אחד לא מכיר ולא
רוצה להכיר.

ואם יש אלוהים אז הבקשה היחידה שלי היא "הרוג אותי או החזר
אותי ללכת בין החיים", כי לא טוב לאדם להיות לבדו.

                                       

רעש, מהומה.
בום!!! הקיר נפל, החושך נשבר, יש אור בקצה המנהרה, ניצלתי!!!
"יש פה מישהו???" צעקות מבחוץ, צעקות של מהלכי החיים, ואני
מנסה לענות "פה" אבל כל מה שיוצא מהפה הוא מלמול חסר פשר.
"שמעתי מישהו!!!" הצעקות מתגברות, הם שמעו אותי?, "הנה הוא"
קול שמיימי צועק, ואני כמו ילד קטן בוכה, מורם ומוצא מהבור,
מוצא אל האור.

פרצופים, המון פרצופים. עצובים, מחייכים, סבורים, חושבים, כל
כך הרבה ואני... ואני כבר לא לבד, אני ביחד. אני כבר לא סמל
הבדידות הקרה, אני כבר לא לבדי בחושך.

יושב על מיטה לבנה מחוץ להריסות, מחכה שאישתי וילדי יבואו
לראותי, אולי חברי גם כן, אני אפילו מוכן לראות את אויבי.
ואז מתוך המולת האנשים ניגשת אלי אישה ושואלת "האם אתה זוכר
איפה אתה?", ואני עונה "לא".
"האם אתה יודע מה קרה?" היא שאולת בקול קר וקשה, ואני חוזר על
תשובתי "לא". "הייתה רעידת אדמה הבניין שבו גרת קרס, אתה
הניצול היחיד מהאזור הזה של העיר לפי שעה" היא אמרה בקול
סמכותי ולפני שהספקתי להסתכל לה בעיניים היא הסתובבה והלכה.

ואז הבנתי שאני לבדי על המיטה הלבנה ללא אישה, ללא ילדים וללא
חברים.

ואני שהייתי סמל הבדידות, כל כולי לבד בחושך, מבין עכשיו מהי
הבדידות האמיתית, אני כל כולי לבד בקהל.







המשפטים המודגשים - "לגמרי לבדי בחושך" ו"אני כל כולי לבד
בקהל" הם תרגום חלש למה שהתכוונתי לומר באנגלית, לכן אני מציע
לקרוא אותם באנגלית כך -
"All Alone in the Drak"
"All Alone in The Crowd"