אני זועק אליך, כדי שתראה מה עשית לי, המכתב הזה יהיה אות
הקלון שלך, ואני יודע שאתה לא רגיל לקבל ביקורת, אבל זה מגיע
לך.
אתה שתקת.
אתה שתקת כשסגרו אותי בביתי, המפלצות שסגרו אותי עם אימא
ואבא, חמשת אחיי ואחי התאום. אתה שתקת כששלחו אותי כל לילה דרך
בית הקברות בגטו וורשה כדי למצוא אוכל, להאכיל תשע נפשות
בפרוסת לחם אחת שהצלחתי לקנות. אתה שתקת כשבלילה אחד נטבחו כל
יהודי גטו וורשה בעקבות המרד. אתה שתקת כשחמשת אחי, ואחי
התאום, החצי השני שלי.. אמי, אבי, חיי נרצחו מול עיניי. אתה
שתקת כשנאלצתי להתחזות ליהודי במנזר במשך חמש שנים, מתחבא
ובורח כמו ציפור מצייד.
לפעמים, בלילה, אני עוד חולם על אימא, אני לא זוכר איך היא
נראית, בחלומות, היא מופיעה, ונושקת למצחי, כשאני מתעורר, היא
נעלמת, והזיכרון איתה, ואני זועק אליך.
ואתה שותק.
כשעליתי לכאן לישראל, והקמתי משפחה, ואז בני בכורי נרצח במלחמת
ששת הימים, נלחם למען המקום היחיד שיכול להגן עליו. קרעתי בגדי
מעלי וצנחתי לאדמה, עזור לי!
לעולם לא אתפלל למענך, ולעולם לא אסלח.
אתה שתקת.


מבוסס על סיפור אמיתי.