שברתי פעם מלאך, מצאתי אותו בים. הוא נראה לי מיוחד, יוצא דופן
כזה.
אז לקחתי אותו איתי.
היינו הרבה ביחד, אולי יותר מידי...
בתקופה הזאת הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא ידע את הסודות הכי
כמוסים שלי.
והוא היה יקר לי. למרות שבשלב מסויים התחלתי לזנוח אותו...
וכבר לא התייחסתי.
ודלי האושר נשפך, וכל פרחיו התפזרו, ושק האהבה שהיה מונח תמיד
בראש הגבעה, התגלגל לו במורד.
והמים בנחל, שתמיד זרמו לפני... התייבשו כליל.
ולמרות שהרמתי, שוב ושוב, את המתנות שנתת לי.
הם נפלו כל פעם מחדש... כנראה שפשוט לא הייתי מסוגלת לקבל אותם
ממך יותר.
כנראה שפשוט החלטתי לוותר.
ואז יום אחד חזרתי הביתה, החתולה שלי קפצה על השולחן. ניסיתי
להוריד אותה, קצת בכוח, כי היא נאחזה חזק... ואז כשהצלחתי
לבסוף, רגלה בעטה במלאך על הגבעה, והוא התנפץ בבת אחת על
הריצפה...
ירדתי על ברכיי, הרמתי את החלקים, וחשבתי לעצמי, "שברתי אותך!
שברתי אותך!!"
שתי הכנפיים שלו, ושתי כפות הרגליים, נשברו בצורה סימטרית
להפליא...
מצטערת, לא התכוונתי...
אתה בנית לי כנפיים, ואני את שלך שברתי.
רציתי לתקן אותך, רציתי שנתקן אותך ביחד...
אבל כנראה כבר היה מאוחר מידי.
אני עוד אתקן אותך מתישהוא..
כשאמצע את הדבק...
בינתיים כנראה שתישאר בקופסא אצלי במדף,
עדיין שבור ממני.