14/1/2002
הערה: כל הדמויות בסיפור זה הן דמיוניות בלבד, וכל קישור
ביניהן לבין המציאות, הוא אמנותי.
אני שוכב במיטה, מכווץ בעצמי. החדר מלא אנשים ישנים, וקר מכדי
לצאת מהשמיכה. סמינר בתנועה. אני מביט באלה, ששוכבת דוממת על
המיטה בקצה החדר. היא כל כך יפה כשהיא ישנה. היא כל כך יפה
כשהיא ערה. היא פשוט יפה. היא מתעוררת, ומביטה סביבה לראות
שאין אף אחד ער. אני לא רוצה שהיא תראה אותי מביט. אני עוצם את
עיני, כך שיראו סגורות, אבל לא תהיינה לחלוטין. מרימה את
חולצתה ומגלה את החזה החשוף שלה. אלוהים אדירים, אני חייב
לעצום עיניים. לא התכוונתי להציץ לה, בחיי. אבל העיניים לא
נעצמות. לגנוב כמה שניות מהמראה שכל כך רציתי לראות, ומעולם לא
יכולתי.
אחרי שעה אני קם. "בוקר טוב" היא אומרת לי. אני לא מגיב.
ובכלל, מה אני חייב להגיב לכל בוקר טוב שאומרים לי? אני מתיישב
בקצה של החדר בו תיערך הפעילות הבאה. "רק שלא תשב קרוב" אני
חושב לעצמי. "אני לא רוצה לראות אותה יותר בחיים."
התעוררתי שטוף זיעה. "שוב פעם החלומות האלה" לחשה לי שריד של
חלום, שנעלמה אף היא תוך שניות מספר בחלל. הסתובבתי בחדר הריק
מספר שניות. זה לא חלום, חשבתי לעצמי. זה זיכרון. בזמן האחרון,
אני כמעט ולא חולם, אלה פשוט חי את הרגעים הנוראיים האלה מחדש.
אולי זו הופעתה של עתה. אולי זה חלק מההשפעה של המדיטציה.
ניגשתי אל המקלחת, והבטתי במראה. "אני המת שבבשר החי", היו
המילים שנכתבו על גבי המראה. "איך אפשר בכלל לכתוב דבר על
המראה, כך שרק עליו לא יהיו אדים" ביטלתי את הרעיון. פניתי אל
המיטה, כשלפתע הדהד במוחי קול ברור: "עם קצף גילוח".
"כמובן. ניתן לכתוב עם קצף גילוח" חשבתי לעצמי. "אבל מי כתב את
זה"
"אני המת שבבשר החי" ענה לי הקול.
"מי אתה?" שאלתי אותו "מה אתה עושה בראש שלי?"
המוח שלי היה ריק מתשובות. רציתי לפנות אל האגודה לחקר האפטיה,
אבל הייתי נרגש ומבוהל מכדי לעשות מדיטציה. "אני חייב להרגיע
את עצמי". אמרתי לעצמי. ניגשתי אל תיק העבודות הישן שלי,
והתחלתי לעבור על שירי הילדות, השמחים והאופטימיים שלי, לפני
ששקעתי במרירות הזו.
האגודה לחקר האפטיה, התקיימה מחוץ לתודעתי. מדי פעם אמירות של
ד"ר WHO, צעקות של עיישה, וצעקות נוספות רצו במוחי, אבל לא
יכולתי להפוך אותן למשמעות ברורה. לא ידעתי אם הם אלה שמעוררים
אותי, או משהו נורא בהרבה. רציתי לגשת אליהם ולהשתיק אותם, אבל
הפחד מפני הקול שבראשי הניע אותי לרוץ בתיק שלי עוד ועוד.
הנה שיר אהבה שכתבתי לגילה, בכיתה י'. איזה חן, חשבתי לעצמי.
אפילו השחיקות של הקלישאות, לא יכלו להסתיר את התום שנבע מהן.
והנה שיר ממסיבת הסיום, של כיתה ח', עם התרגשות סמי בר מצווה
טבועה בו היטב. אבל איך שהגעתי לשורה האחרונה, שמעתי את ד"ר
לולי צועקת "אולי נגלה לו כבר וזהו?"
הלב שלי דפק כמטורף. ידעתי שהם מסתירים ממני משהו. במעמקי הלא
מודע שלי, משתוללים שלושה ד"ר מטורפים, ומסתירים ממני את הסוד
שהשמיד את חיי, את אהבתי ואת האושר שלי.
"מה?" צרחתי כמטורף "מה אתם מסתירים ממני?"
הקולות של האגודה למלחמה באפטיה שבו להיות מעורפלים כתמיד.
החופש שהענקתי להם, היה הכרחי כדי שיבצעו חקירות היכן שאני
מסרב לחקור. עכשיו החופש הזה מופעל נגדי. זרקתי ביאושי את תיק
העבודות על הריצפה, ובכיתי.
כשאור השמש חדר אל עיני, פקחתי אותן. פיסת נייר, מסוף כיתה
י"ב, נמצאה שם זרוקה. "היא לא שייכת לכאן" חשבתי לעצמי. "יש לי
תיק נפרד לעבודות חדשות". לקחתי את הנייר, וניגשתי אל התיק
החדש. הוא היה פתוח. "מישהו פתח אותו" חשבתי לעצמי. אבל מי
זה?
הנייר שאחזתי בידי, היה שיר ששכחתי ממזמן. אין שום סיכוי שאני
הוצאתי אותו מהמקום. ובכל זאת, הוא כאן בידי, וכאן בכתב ידי.
הבטתי במילים, שחדרו אל מסך הכרתי לאט לאט. "זה לא שיר" חשבתי.
זה מסמך מכונן.
הוא
---
והוא ישן במיטתי
והוא לובש את בגדי
והוא זוחל בתוך עורי
והוא מכיר בחולשותיו
והוא, הסמוך
כמו עפר וכמו שמיים
היושב על ריאתי,
המקיא על צלחתי,
על נשותיי,
על השדיים,
ומרחיק את הידיים
מן התוואי
הוא המת
בבשר
החי. |