היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שתקתי, ואז התנשקנו. שפתיה צרבו
את שפתיי, הרגשתי את העצב מחלחל לתוך גופי, כמו מים המחלחלים
אל תוך אבן. ידיה אחזו בי בכוח, ולא עזבו, כמו אדם המחזיק בדבר
שיעלם מהעולם בעוד מספר שניות תמימות. ידיה נשארו באותה תנוחה
זמן רב. הן קפאו, כשם שהזמן קפא. חום גופי החל לעלות, כמו ביום
שרב. גם חום גופה עלה, הרגשתי זאת כאשר נצמדתי אליה ושמעתי את
ליבה, דופק על חזי, כמי שדפק על ביתו לאחר שברח מן הסערה
המתחוללת בחוץ. שערה השחור, החלק והארוך, התפזר לכל עבר, וגם
על כתפיי. החושך ירד וכיסה אותנו, כמו אימא המכסה את בנה לפני
השינה, אבל שנינו המשכנו בשלנו, לא הלכנו לישון. לא נרדמנו,
אבל עצרנו לרגע כדי לנשום אוויר, חילצנו את עצמותינו ושינסנו
מותנינו. המשכנו במעשינו אך היה לנו קר כי הרוח התגברה, ולמרות
שהחושך כיסה אותנו, התכסינו גם בשמיכה שהבאנו איתנו, והתחבקנו
בחמימות רבה יותר. ליטפתי את גבה. הרגשתי את בד חולצתה מתחכך
בכפות ידי ובין אצבעותיי. היינו בחוץ, בטבע, בעלי יכולת להיסחף
עם כל סכנת טבע שתעבור בדרכנו. עמדנו חבוקים, והתנשקנו. לא
זזנו, דבר לא הניד אותנו ממקומנו, גם לא הגשם שהחל מטפטף על
בגדינו ועורנו, עד לשד עצמותינו. אני הבטתי בה ובעורה הרך,
הלבן והבוהק. חשבתי על אותה הנשיקה ברגע שהיא התרחשה. רעמים
וברקים ליוו את הנשיקה הזו ואת המחשבות שלי עליה כמו ניגון
גיטרה חשמלית בעת קונצרט של מוסיקה קלאסית. אני ואהובתי
התמזגנו בתוך הגשם, הרוח, הברקים והרעמים. הרגשנו את האדמה
הלחה מתחת לכפות רגלינו, והרחנו את ריח הגשם. אני חשתי רצון עז
להשתתף בתזמורת, בסימפוניה הזו של מזג האוויר. באמצע הנשיקה
הזו שלנו, באמצע החיבוק, באמצע החיים, באמצע שום מקום, הזלתי
דמעה מתוך עצב לעברי המר, וגם מתוך שמחה על ההווה. שפתינו
נותקו, הבטנו אחד על השנייה. גם היא הייתה שמחה ראיתי לה את זה
בעיניים. אחר כך הבטתי אל השמים, הכוכבים נצנצו. ידעתי שמעכשיו
שנינו הולכים לעבר העתיד הלא ידוע, בתקווה שגם מחר ירד גשם,
ובתקווה שגם מחר הירח יאיר, והכוכבים ינצנצו. בתקווה שגם מחר
נתחבק, נתנשק והיחסים ימשכו.