"וכבר עבר דיי זמן..."
יום שני בערב.
הרבה זמן שלא ישבתי ורשמתי לעצמי, אם זה ביומן האישי שלי או
לאותו אתר סיפורים שפרסם פעם, מזמן שני סיפורים, או יותר נכון
יהיה לומר, את מה שעבר עלי בתקופה מסוימת בחיים שלי.
ומה שרשמתי אז, ומה שאני אספר היום, אולי יזכיר את אותו
הנוסח, אולי אנשים שיקראו יגידו: "נו מה יש לבחור הזה? שייתאבד
כבר..."
אני טיפוס כזה...
מה לעשות...
אני לא מסוג האנשים שנולדו עם כפית של זהב בפה
(למרות שאני מכיר כאלו שנולדו עם כפית של זהב ואוכלים הרבה
ח..)
מה לעשות שאתה מגיע לשלב מסויים בחיים שלך, שלב שיש לך בו הכל-
עבודה מסודרת, כסף בצד, לימודים, חיים ובכלל- אבל שקט נפשי אין
לך, אתה לא רגוע.
כי פתאום כלום לא מסתדר - לא העבודה ("יש קיצוצים במשק- אולי
גם אלינו זה יגיע" ואז זה בא לידי ביטוי בשכר)
ללימודים אני בקושי הולך וזה בא לידי ביטוי בציונים הגרועים
שלי,
חיי זוגיות שעליהם אין מה לדבר- מה שמתחיל נגמר מהר..
כי מי שאיתי מנסה להבין אבל אני לא נותן לו להיכנס פנימה
ולהבין..
הלוואי והייתי נולד בארץ אחרת, בתקופה שונה, עם חיים אחרים
ואהבות אחרות, עם יותר כח להתמודד עם דברים לדעת לקבל אותם כמו
שהם ולא להיכנס לזה יותר מדיי.
והנה אני מתעורר בבוקר...
הבית נראה קצת שונה.
הרהיטים לא מוכרים וגם הצבע על הקירות.
במקום הקבוע שבו נמצא המחשב האישי שלי, יושבת עכשיו מכונת
כתיבה חלודה ולידה מס' דפים מצהיבים.
ריח חזק של אלכוהול וטבק עוטף את חלל החדר...
אני קם מהמיטה ועדיין לא מצליח למצוא את עצמי.
כשאני יוצא מהחדר ומחפש את שותפי לדירה, כל מה שאני מוצא בעצם
זו את דלת היציאה מהבית אל הרחוב..
סתיו
סתיו ישראלי (?) או שמא לא?
השמים דיי אפורים, בשדרה העצים עומדים בשלכת. בגן הציבורי מעבר
לכביש משחקים ילדים בתופסת עם העלים הנישאים ברוח, אישה אחת
גוררת לפניה עגלת תינוק חורקת ועליה יושב ילד צורח.
אני לא מזהה את המקום.
אני זוכר שאתמול, ישבתי מול המחשב הצולע שלי בבית שלי, בעיר
החדשה שאליה עברתי, בדירה עם השותף, שלא מזמן סיימנו לאכול
ארוחת ערב, אבל לא זוכר שנרדמתי, לא זוכר שנרדמתי במקום אחר.
על מפתן הדלת זרוק עיתון
מיד הרמתי אותו בכדי לראות אולי משהו, משהו מהפרטים שיש בעיתון
יעזור לי לדעת מה קרה.
אבל לא.
במקום תאריך או איזשהו רמז שיעזור לי, הופיעו כל מני תמונות
ואותיות לא ברורות בלטינית.
חזרתי בחזרה לאותו חדר שממנו יצאתי.
הרגשתי כמו דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" שעפה עם הבית שלה והגיעה
למקום אחר.
ישבתי על המיטה
הראש שלי נהיה לפתע כבד
הרמתי את ידיי ואחזתי אותו כדי שלא ייפול
לפתע כל החדר הסתחרר אל מול עיניי
צנחתי על המיטה...
אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל שפקחתי את העיניים, ראיתי את
השותף שלי עומד מולי, מחויך כולו ושמח
נרדמתי בלילה עם טלוויזיה דולקת, דיסק של "קולות מן העולם"
שחזר וניגן את עצמו נון סטופ, בקבוק של וודקה שאיכשהו נשפך על
הרצפה, ואני עם תחתונים בלבד בתוך שלולית של רוק שכיסתה את כל
הכרית.
הרגשתי קצת נבוך.
הוא הבין אותי.
הוא דיי מנסה להבין אותי לאחרונה.
השעה הייתה 7:00 בבוקר בערך
לעבודה ידעתי שאין סיכויי שאני אגיע היום, לא במצבי הנוכחי.
נכנסתי למקלחת ועשיתי מקלחת, את המקלחת, הכי ארוכה וטובה
שעשיתי איי פעם.
אחר כך ירדתי למטבח, הכנתי לעצמי כוס של נס קפה וישבתי בסלון
מול הטלוויזיה.
פתאום נזכרתי
נזכרתי במה שקרה לי בלילה.
ניסתי להיזכר האם זה היה חלום או שאמת.
הרי שאם הייתה זו אמת אז הייתי מתעורר שוב באותו המקום שבו
קיבלתי סחרחורת, על אותה מיטה, באותו חדר מעופש.
אבל לא אני כאן
אז כנראה שזה באמת היה חלום.
טוב שנשארתי בבית היום..
השבוע עבר דיי בסדר. דיי רגוע יחסית לשבועות קודמים.
והנה הגיע גם סוף השבוע פתאום (שלפעמים עובר יותר מדיי מה)
כהרגלי בקודש יצאתי במוצאי שבת לאותה מסיבה שאני יוצא כל
מוצ"ש
ומה לעשות שיש אלכוהול בסביבה אני והוא החברים הכי טובים...
ושתיתי הרבה באותו ערב, ורקדתי בטרוף, והסתחררתי והשתוללתי עד
שנפלתי.
קיבלתי מכה עצומה במצח, הכל הסתובב לי מול העיניים- האורות,
האנשים, צבעים התחלפו מולי, הקולות נשמעו עמומים, לא הבנתי מה
מתרחש.
היו הרבה צעקות באוויר...
באיזשהו שלב כבר הפסקתי לשמוע.
באיזשהו שלב כבר הפסקתי לראות
ריח חזק של אלכוהול חדר לי אל דרכי הנשימה.
חשבתי שאולי זהו ריח אלכוהול של תרופות בית חולים, אולי מעצמת
המכה שקיבלתי אשפזו אותי בחדר מיון.
אבל לא..
אותו חדר מוכר מהחלום ההוא - או שלא חלום- שוב צץ אל מול
עיניי
עכשיו הייתי משוכנע שזה באמת חלום- למרות האפשרות להריח, לשמוע
ובכלל לחוות את הזמן והמקום.
אותה שלולית שהייתה ביום ההוא בחדר האמיתי שלי הוחלפה עכשיו
בשלולית של וודקה ומאפרה מלאה בבדלי סיגריות מקומטות הייתה חצי
הפוכה על ריצפת החדר..
לא האמנתי
לא רציתי להאמין שזה קורה לי שוב
הפעם זה היה יותר מוחשי, יותר אמיתי
כבר לא ידעתי מה לחשוב.
מצאתי את המקלחת של אותה דירה ונכנסתי להתקלח- להבדיל מהמקלחת
שלי בבית שלי- המים היו קרים כקרח, ומדיי פעם אף צהובים-
הושטתי את היד לכיוון המגבת ויצאתי מהאמבטיה
מולי ניצב ראי קטן עם סדק במרכזו
את מה שראיתי באותו היום אני לא אשכח אף פעם
הפנים הזרות שנשקפו מולי היו הפנים שלי, אבל לא שלי, לא הפנים
שאני מכיר, זקן בן יותר משבועיים, פנים קצת מצומקות, שקיות
שחורות מתחת לעיניים - השתקפות של בחור בן 25.5 שנראה בן 50
ולא בצחוק- ככה נראתי לעצמי באותו הראי.
חיפשתי סכין גילוח, אבל מה שמצאתי היה הורס לי את הפנים אז
העדפתי שלא לעשות זאת,
הטלפון פתאום צלצל
חיפשתי אותו בטרוף בתוך כל הבלגן שהיה לי בדירה- איפה הוא
לעזאזל- סוף סוף
"שלום לך מדברים מסוכנות 'ק' רצינו להודיע לך שהמונית בדרך
אליך"
איזו סוכנות לעזאזל ועל מה היא דיברה. ואיך אני יוצא ככה
מהבית.
אלתרתי מהר משהו ללבוש מערמת הבגדים המקומטים שמצאתי על המיטה
ניסיתי לסרק את השער המקורזל שהופיע לי לפתע על הראש- (אני
זוכר שיש לי שער חלק)- ויצאתי מדלת הבית לאותו רחוב סתווי שהיה
בחוץ.
המונית הגיעה תוך מס' רגעים
"שלום מר אריאל" אמר נהג המונית בחביבות מוגזמת " מה שלומך
הבוקר" (מוזר שנהג מונית ידע את שמי, ומי זה מר אריאל?)
נכנסתי למונית וחייכתי חיוך של הסכמה.
ברדיו נוגנה מוסיקה לא מוכרת, אמנם בעברית אבל לא מוכרת.
הרחוב גם נראה לא מוכר, ומשם אל העיר שבכלל לא הייתה מוכרת
וידועה לי.
הגענו לבניין גדול בן יותר מ 100 קומות להערכתי.
הכנסתי יד לכיס המעיל בכדי להוציא כסף לטובת תשלום על הנסיעה
וגם טיפ לנהג אבל הוא שלל את זה על הסף.
לא התווכחתי אתו.
לאן עכשיו?
"מר אריאל? מר אריאל?" הרגשתי תפיחה על השכם "קדימה כולם מחכים
לך"
-מחכים למה?-
נכנסתי לחדר גדול שהיה גם מלא באנשים
ברגע שנכנסתי קמו כולם על הרגליים ומחאו לי כפיים. על הבמה
הופיעה תמונה שלי בימים יותר טובים ושולחן עם מספר לא מבוטל של
ספרים.
"גברותיי ורבותיי אני מתכבד להזמין את מר אבי אריאל אל הבמה"
עליתי אל הבמה לקול התשואות הרמות שהיו באוויר ונעמדתי מול
הדוכן שעליו הוצב מיקרופון ואחד מהספרים שהיו גם על השולחן.
"מה שרציתי לספר ולא סיפרתי" זהו היה שם הספר, ולמרבה ההפתעה
שם המחבר היה אבי אריאל- אני.
על גב הספר התנוססה תמונתי, תאור קצר על הספר וביוגרפיה קצרה
עלי.
התחלתי להבין מי אני ומה אני עושה פה, בחיים הללו.
הקהל שתק.
הוא חיכה שאני אומר משהו.
"אמממ..." מלמלתי
"ערב טוב לכולכם"
עיניים נוצצות מאושר הסתכלו אליי, חיכו לשמוע מה שיש לי לומר
"אממ..."
התעלפתי
שמעתי צרחות של נשים ומישהו שצועק "תזמינו אמבולנס"
כשפקחתי את העיניים ידעתי איפה אני מוצא את עצמי
במקום הידוע, במציאות הנוכחית, בבית שלי.
עברו כבר מספר חודשים מאז המקרה האחרון
לאחרונה אבי אריאל חוזר
לפעמים שאני נרדם בלילה או מתעלף בלי שום סיבה אני יודע
שכשאתעורר רוב הסיכויים שמי שיופיע מולי בראי יהיה אבי אריאל
ולא אני...
ולמה כתבתי את הסיפור הזה?
אולי בגלל שהוא כל כך קרוב למציאות
אולי בגלל שרונן הקר זה לא אני אלא רונן זה הבחור שמופיע
כשקורה לי משהו בחיים, רונן הקר הוא זה שכותב את הסיפורים ואני
רדום כשהוא יוצא???
לא יודע
לא
אבי אריאל ורונן הקר...
אולי
כבר הבנתם שרונן זה דמות בחיים שלי שאני יצרתי והוא משתלט עליי
"וקם הגולם על יוצרו..."
אני
|
