בחוץ היה חשוך. חושך של אמצע הלילה, כהה, אפרורי. אבל בחושך של
הלילה הזה היה משהו שונה. הוא היה נראה קצת זוהר, מתכתי משהו,
כאילו הרגע מישהו בא עם טוש כסף וצבע את השמים.
התחלתי ללכת בשביל החצץ, מהאחוזה שלי, לכיוון הכביש הראשי.
העצים הראו שהסתיו בעיצומו, אפילו לא עץ אחד עם עלים עליו..
והרחובות מכוסים בעלים שנשרו, עלים חיוורים, חומים, מיובשים.
כל צעד שאני לוקחת מלווה בקול חלש של נייר נקרע, מדי פעם רעשים
של כנפיים מתעופפות מעל הראש, עטלפים שמחפשים חטיף ללילה.
ופתאום רעשי נקישה, וגלגלים מסתובבים. כרכרה עם סוס מתקרבת
אליי. האיש שיושב בפנים מוצא חן בעיני. יש לו עיניים כהות,
בגדים שנראים כמו אדום חזק, אבל בחושך הזה אי אפשר לדעת.. הוא
מחייך אליי ומזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה.
אני עולה בלי לחשוב פעמיים, בלי להסתכל אחורה, בלי להצטער שאני
מוותרת על הטיול שלי בלילה היפהפה הזה בשביל זר שהציע לי
נסיעה. לטייל אני יכולה מתי שאני רוצה..
אני מנהלת איתו שיחה. יש לי הרגשה שהוא קורץ לי כל הזמן, מדבר
אליי כאילו שאני הנסיכה שלו, מחזיק לי את היד.
אני אומרת לו משהו ואין תשובה.
פתאום אני מבינה שאמרתי את המשפט האחרון בלב. כל השיחה התנהלה
בכלל בפנים.. והאיש לא שם. גם לא הכרכרה.
אני ממשיכה לזוז באותו קצב וכיוון, רק שבמקום גבר מושך לידי
וכרכרה שחורה מתחתי, אני לבד מרחפת בכיוון שנראה לי כמו הדרך
הביתה.
אני ממשיכה לנוע, לא נאבקת, מקבלת את זה בהמון סקרנות. ויודעת
שאפילו אם הייתי רוצה, לא היה לי כוח להיאבק.
הגבעה הקטנה שניצבת מולי נראית לי מוכרת. אני עולה, מסתכלת לכל
הכיוונים ואז משהו תופס את עיני. משהו שבהתחלה חשבתי שהוא הבית
שלי, אבל תוך שניות אני מבינה שזה בור. לא עמוק יותר מדיי,
מתאים בדיוק לחדר שלי.
ועל החדר, על התא הקטן הזה כתוב "ג'ודי גולדמן, 1872-1897."

אני מסתכלת על עצמי לרגע, מגלה שאני לבושה בשמלה לבנה ושקופה.
נראית כמו מדוזה זוהרת. גם הידיים זוהרות, והרגליים.. והכל
חלול.
אני נכנסת לארון שלי ועוצמת עיניים.



מבוסס על שיר..