קר בירושלים. לא רק מבחינת הטמפרטורה, אשר עם לילה נושקת לאפס,
וביום לא מצליחה אפילו לרשום ספרה שנייה. זה לא רק זה. זה משהו
אחר, מעין צמרמורת כזאת, שמתחילה בדרכי הנשימה ומחלחלת כמו חול
דקיק לתוך הבטן. זה חול נורא נעים, אבל אחר-כך הוא מגרד אימים
ואתה לא יודע איפה לשים את עצמך.
זה לא הניכור של העיר הגדולה, להפך. יום שלם נדדתי בתל-אביב,
מראיון לראיון, מאוטובוס לאוטובוס. עכשיו הם חופרים שם את כל
הכבישים בשביל איזה מחלף 2000, ואף אחד לא אומר להם שאלפיים
היה לפני שנתיים וזה כבר פאסה. בתל-אביב יש תמיד צלצול גבוה,
דק וצורם, מתח קל באוויר שמכניס לכולם אדרנלין לעשות משהו, לא
משנה מה, משהו. אפילו הקבצן במסוף לירושלים היה פעלתן ודברן,
שלא כטבעם של קבצנים. לתל-אביבים גם אין את הפחד בעיניים
שרואים בהרבה מקומות אחרים. הם לא מסתכלים כל הזמן מסביב כדי
למצוא את החפץ החשוד או את המחבל עם הסכין.
זה לא שלא היה קר בתל-אביב. בחמש אחר הצהרים באמצע ינואר קר
בכל מקום. אבל כשהלכתי לבדי, וכל מה שדרוש לי לחיים תקינים
פחות או יותר נמצא בתיק גדול על הכתף, לא הרגשתי לבד. הרגשתי
עם עצמי, ורק עצמי, בלי שום מחויבות לשום יצור או מוסד אחר
בעולם, וזה הספיק.
בירושלים היה לי קר. האף נסתם לי שוב, ולא יכולתי לנשום סדיר.
אני מאוד אוהבת את ירושלים. ירושלים היא הבית שלי, רוב האנשים
החשובים לי נמצאים כאן, לפחות רוב הזמן. אני גם די מאושרת רוב
הזמן, ואפילו המרחק מההורים טוב לי. אולי קר לי כאן כל כך כי
בבית היה חמים כל הזמן, ובכל זאת ממש רציתי לחזור.
חיכיתי 25 דקות לאוטובוס שייקח אותי הביתה לדירה שלי. הייתה לי
מערבולת בבטן, ורעדו לי האצבעות. פרצוף מוכר. מה שלומך? טוב.
איך את. מעולה. מחייכת אליו חיוך נעים והוא קונה את זה. עכשיו
יותר קר לי. איפה היית? הוא שואל. לא בא לי לענות. אני סתם
מכירה אותו, אין לי כוח לדבר אתו. לא רוצה להכיר פה אף אחד.

כשהגעתי הביתה גליתי שהמשיבון ריק. שישה ימים לא הייתי כאן
והוא לא התקשר. אף אחד לא התקשר. נו, מילא, הרי הודעתי שאני
רוצה להיות לבד. בתיבת הדואר הייתה מעטפה גדולה, מבחן מחצית.
57. על השולחן עוד עומדת העבודה המסכמת. מחקר באמנות
ובהיסטוריה. המפעל של השנה האחרונה, את כל מה שהיה לי השקעתי
בה. תאריך ההגשה היה לפני שבוע. עשרה ימים היא כבר יושבת כאן,
ואין למי למסור אותה. המנחה שלי עושה סקי מאז חג המולד. הבטיח
שיביא לי אייל שלג. אני לא מאמינה לו יותר.
בחדשות אומרים שהיה פיגוע, 2 הרוגים, חיילים. אני מפחדת לשמוע
את השמות. אף פעם לא אהבתי הלוויות. זה טקסי מדי לטעמי, וצבוע.
הצורך לומר כל כך הרבה דברים נפלאים מוזיל את ישותו של האדם
שנקבר.
אני לא רוצה לאכול. אני לא רוצה לישון. אני רק רוצה להתחמם. קר
לי כל כך.

הלכתי לבקר בדירה שלך, התקשרתי לפני כן פעם או פעמיים, לא
הייתה תשובה ואני שונאת לדבר עם מזכירות. לא הלכתי לשם במכוון,
נקלעתי במקרה לאזור. אני תמיד נקלעת במקרה לאזור, ואתה תמיד כל
כך אוהב את זה למרות שאתה אף פעם לא אומר לי במפורש.
נפגשנו בחדר המדרגות, והזמנת אותי לעלות למעלה. אתה עוד נראה
חולה, אבל מתנהג כאילו הכל בסדר. שפשפתי את ידיי זו בזו כדי
לחממן. שאלת אם קר לי ואמרתי שכן. אבל לא קר, ענית. לכי
תסבירי. תמיד חמים אצלך בבית. תמיד יש הביל של נשימה באוויר,
הספה שלך יותר נוחה, ושמיכת הפוך שלך הרבה יותר עבה ונעימה.
פעם היית מציע לי כמעט כל יום להישאר ולישון. רק לישון. אני כל
כך אוהבת לישון אתך, זה תמיד כל כך נעים, אף פעם לא צפוף, או
חם, או לוחץ. כאילו הגופים שלנו מתאימים, ומצליחים למלא בצורה
מושלמת את המיטה הקטנה. היום אתה כבר לא מזמין אותי, אולי
התרגלת שאני באה לבד.
אתה כל כך מרוחק פתאום. כל הביקור לא ישבת במנוחה לרגע. אתה
ידידותי כמו תמיד, אבל חסר נחת. כאילו אתה לא בטוח מה עכשיו,
ואתה לא רוצה להחליט. למה אי אפשר שהכל יישאר אותו הדבר? שאני
אוכל לבוא לכאן מתי שאני רק רוצה, ותמיד תשמח? אני עוד חולה,
אמרת. הם לא גילו למה יש לי מיגרנות, אבל את האנטיביוטיקה
לקחתי סתם, זה היה רק וירוס. על הראיון שלי לא שאלת. הייתי
צריכה לספר לבד. יש לי שיעור. כן, גם לי. להתראות, נדבר
אחר-כך.

אבדה לי התחושה בקצות האצבעות. אני צריכה כפפות, ומעיל, ותנור
חם, אחרת אני לא אעבור את החורף. הייתי בוכה אבל הדמעות קפאו
לי בגרון.