אתמול אני הולך בדיזנגוף, ליד הסנטר. בדיוק כשאני חולף על פני
הפיתוח תמונות תוך שעה, נעצרת לידי מכונית מפוארת בחריקת
בלמים. חלון חשמלי כהה יורד, ואצבע ארוכה ומטופחת מזמינה אותי
להתקרב. אני רוכן ומציץ פנימה. בפנים יושבות שלוש בלונדיניות
עם ציצים בגודל שפרעם. האמצעית מזמינה אותי להיכנס פנימה. יש
לה קול עמוק ומעושן, וכל העסק נראה לי קצת חשוד. הן קוראות את
ההיסוס בפנים שלי, ומורידות את החולצות. הן לא לובשות חזיות.
אני נכנס לאוטו, ומתיישב. הבלונדינית הימנית סוגרת את הדלת
אחרי, הבלונדינית האמצעית מצמידה אותי לחזה העצום שלה,
והבלונדינית הימנית מסמנת משהו לנהג. אנחנו יוצאים לדרך. אני
משתכשך בין השדיים העצומים, מתמכר לחמימות, ונרדם.

אני מתעורר למגע יד ענוגה שמלטפת את העורף שלי. המכונית חונה
מול בית ביאליק. הבלונדינית הימנית פותחת את הדלת, הבלונדינית
האמצעית מעמיסה אותי על הכתפיים שלה, והבלונדינית השמאלית
מסמנת משהו לנהג. המכונית מתרחקת, ואנחנו נכנסים. הבלונדינית
האמצעית נושאת אותי בקלילות במעלה המדרגות, ומשכיבה אותי על
שולחן הכתיבה של חיים נחמן. היא מתפשטת, ואז מפשיטה אותי. שתי
הבלונדיניות האחרות רוקדות, בינתיים, ברקע, ריקוד חושני.
הבלונדינית האמצעית מטפסת על השולחן, מלקקת את כולי, ומתיישבת
על הזין שלי. היא רוכבת עלי ללא רחם. קצב תנועות הגוף שלה הולך
ומתגבר, שתי הבלונדיניות האחרות נכנסות לטראנס מהפנט, ואני
עוצם את העיניים ומתמכר לתענוג.

אין לי מושג כמה זמן חולף, כשלפתע אני שומע קול מוכר.
אני פוקח את העיניים, ומגלה את עבדאללה, הסודני מהחוף של עלי
בראס שטן, רוכב עלי בקצב מסחרר. ביד הימנית הוא אוחז את השדיים
העצומים שלו שמתנפנפים לכל עבר, וביד השמאלית מגש עם ארוחת
בוקר קונטיננטל.
"אהלן, אהלן. רוצה בורי טרי רק יצא מהמים? רוצה חושה ליד הים?
כמה אתה רוצה על הטייפ?"
"עבדאללה? מה אתה עושה פה?", אני שואל תוך כדי ניסיון לחמוק
מכדור גבינת פטה, שנושר מהמגש ישר על העותק המקורי של "קן
לציפור".
עבדאללה מחייך את החיוך המפורסם שלו. "ואללה, יא גיא, מאז
הבלגן סגרו את הגבול, ואין עבודה. עשינו עלייה".
"עשינו?", אני מתעניין.
עבדאללה מסמן בראשו, ואני מגלה שבכניסה לחדר רוקדים סמיר, מנהל
תחנת המוניות בגבול, וואליד, הילד מהקיוסק בטראבין. הם מנפנפים
אלי, וואליד מצביע על גמל גדול שרובץ מאחוריהם, ולועס בנחת את
הוילון.
"הבאנו גם את שוקראן, שיראה קצת עולם", אומר עבדאללה ומגיש לי
כוס מיץ תפוזים סחוט טרי.
"לא, לא תודה. טוב, תרד ממני, עבדאללה", אני דורש.
"אבל אני תיכף גומר", הוא מתמרמר.
אני הודף אותו מעלי, ומתיישב.
עבדאללה, על הרצפה, מביט בי בכעס, וואליד וסמיר ניצבים דוממים
מאחוריו. שוקראן ממשיך ללעוס את הוילון.
"תעשה מחיר במונית, תביא אוכל לחדר, תביא משהו לעשן. אבל לגמור
כמו בנאדם לא נותן".
עבדאללה קם ומתלבש, וואליד וסמיר מטפסים על שוקראן.
"רגע", אני מוחה, "אבל איפה הבלונדיניות?".
עבדאללה מחייך שוב. "הבלונדיניות יבואו רק כשיש שלום".
הוא מטפס על הגמל, והם רוכבים במורד המדרגות, ונעלמים במורד
רחוב ביאליק.