ועוברות עוד כמה דקות, ולא נראים אנשים ולא נראות מצלמות..
" טוב, אולי אין מצלמות- אולי הם פשוט שובתים או משהו."
היא מכניסה את ידה מתחת לחולצה, ממששת את הגב.
התחבושת עדיין שם, רוצה להורידה אך נזכרת בהוראות הרופא;
להוריד רק לאחר שבועיים ולא לגרד..
"אני לא רוצה לראות אותך כאן שוב, תפסיקי עם השטויות האלה!"
היה הרופא אומר לה.
והיא...
הייתה חוזרת לאחר חודשיים (אם לא פחות).
למה הם לא באים?
לאחר עוד ועוד דקות החליטה חווה שהיא יוצאת החוצה... וכך סגרה
מאחוריה את דלת החדר - חלפה על הלובי -אם אפשר לקרוא לו כך.
עברה את הכניסה המעופשת, את הבניין,
את מגרש החניה חצתה גם כן
והגיעה לכביש.
מידי פעם, בשביל החוויה שבאכילה.., היא עורכת פיקניקים על
הכביש.
פיקניקים מלאים ועשירים במאכלים משובחי ריחות וטעמים ..
כך היא פורשת על האספלט החם, מפה משובצת אדומה-לבנה, שקנתה
במיוחד לכבוד האירוע המשובב, ומוציאה מסל הקש את כל המטעמים
שעבדה ועמלה בהכנתם עוד יום לפני..
לפעמים היא נדרסת.
לפעמים אזרח שומר חוק מודיע לרשויות ואלה מנתקים אותה בקור רוח
מהקציצות החמימות ושולחים אותה או לחדר התריסים המוגפים עם מני
השוטר שמפנה אותה לבית חולים לפגועי הנפש בפתח תקווה, או שאם
אלה כבר שוטרים מוכרים, בית החולים לפגועי הנפש בפתח תקווה כבר
על הקו, מכינים את חדר מספר 4.
אך לרב מבחינים הנהגים בה מרחוק ונוסעים מסביבה או עוצרים לקלל
אותה או להרביץ לה קצת.
ועכשיו, אמנם אין לה פה את כל האביזרים הדרושים ליצירת פיקניק,
אבל יש לה תפוח,
ואכן הרעב מתחיל לקרקר בבטנה.. מתוך תיקה הנפרם שולפת התפוח,
משפשפת בבגדיה ומשקיפה אל הכביש בעוד רגליה מצעידות אותה
לעברו .
מכוניות נעצרות בפתאומיות, צעקות וצפירות..
אך היא כבתוך חלום, בו המושג "מכונית" אפילו לא קיים,
מוצאת לה נקודה אפשרית,
לצד חתול בעל קרביים שפוכים
ומתיישבת.
"תגידי, מה את מטורפת!" אחד אומר.
"אם לא הייתי ממהר, הייתי מפוצץ לך ת'צורה!" אחר אומר..
"יושבאאאת, אוכלת לה בכביש המהיר!" אישה צורחת מחלון נוסע. אך
היא שוקעת בהנאת הטעם החמצמץ של התפוח, שנמשך בדיוק עשרה
ביסים. כי אז באה מכונית שנסעה כמו שנוסעים בכביש מהיר, ורק
לא שמה לב שהעיפה אישה אחת 8 מטר לעזאזל..
חווה מוטלת על הקרקע, ללא הכרה.
שלולית קטנה של דם תחת אגנה מתגלה, והרבה חבטות.
שקט...
כשלפתע, מפל מים ענק נשפך עליה, ומעליה ישובים מלאכים שחומים
אשר מדברים וצועקים בשפה לא מובנת..
היא מחייכת -"אני בגן עדן.."
"לא, את לא בגן עדן- את נפצעת ועוד מעט לוקחים אותך
לבית-חולים."
"בית-חולים לחולי נפש אולי!.." נשמע קול, שאחר-כך חוברו לו
פנים. פנים זועפות, חרדות, חסרות שקט.
"מה היא עשתה שם על הכביש?!" -ממשיך.
"זה לא משנה, אתה היית צריך לשים לב אליה" נשמע קול נוסף.
"אשמתי?!, שתלך להתאבד במקום אחר!"
שניה לא עברה וכבר הרימו אותה והכניסוה לאמבולנס, כשהמהומה
בחוץ דועכת לאט למשמע הסירנה..
ובבית-חולים...
כבר מכירים אותה..
"ומה עשתה הפעם,חווה לעצמה?" שואל הרופא את אחד האנשים שהביאו
אותה..
"היא ישבה באמצע הכביש המהיר לאכול תפוח.."
הרופא פונה אליה, "עוד לא הגלידה לך הפציעה בגב ואת כבר רוצה
פציעה נוספת? חווה, אולי תלכי לפסיכולוג..את יודעת שעל זה אני
מחויב להעביר אותך לנווה יעקב...תשמעי.. הפעם אני אחליק את זה,
אבל עוד פעם אחת כזאת וזה לא יעזור לך"
וחווה בכוחותיה המועטים עונה, "יש לי פסיכולוג.."
הרופא בוחן ובודק את מצבה.
"יש לך מזל, ברוך השם. יכלת בשקט להיות נכה..יצאת מזה בזיל
הזול...
-הולכים להיות לך קשיים להזיז את האגן ועוד כמה כאבים בזמן
הקרוב .הגב נראה בסדר..תנוחי פה היום ותשתחררי."
חווה עוצמת את עיניה ושותקת.
הפעם האחרונה שהייתה פה הייתה לפני שבוע בערך..
פשוט.. -לחווה יש קצת מתח בגב, היא זקוקה להרבה מגע, לדברי
הפסיכולוגית..
אז מידי פעם, היא מבקשת מאמה המסורה והאוהבת שתעזור לה.
חווה מכירה את הנקודה המדויקת בגב, בה אפשר לפגוע מבלי ליצור
בעיות בעתיד.. כמו נכות.
ואמא של חווה הייתה בגבעתי , צלפית מצטיינת -כך שהיא שמחה
שמידי פעם מוגשת לה נוסטלגיה כזאת..
אמה הולכת אל חדרה, שנהפך לחדרה הפרטי לפני שנים..
מוציאה את האקדח מקופסת הזכוכית השמורה.
מתחת עלי עץ התפוחים עומדת חווה. ואמה, ביד אחת אוחזת באקדח
וביד השניה משרטטת על גבה של חווה, מטרה עגולה, מחולקת לכמה
צבעים, כשלכל צבע יש סכום נקודות שונה;
כך שגם אם תפספס את ה-100, יהיה לה 80 או 40.רק שזה באמת עלול
ליצור בעיות נכות אז היא בכל אופן משתדלת לקלוע ל100...
-מתרחקת. בודקת שהמטווח נקי..
יורה יריית ניסיון לשמיים..
בדרך כלל השכנים צורחים, ואז בגלל מנדי השכנה ההסטרית ובנה
יואל הבכיין בית החולים לפגועי נפש בפתח תקווה שוב על הקו...
לכן למדה אמה להשתמש במשתיק קול.
אז, היא פורצת בקריאת פעולות הירי!
"עמדה תפוס!!!" -רצה ונעצרת בעמדתה. חווה עומדת בגב חשוף,
כשמטרה צבעונית עליו.
"מחסנית הכנס!" צווחת.
חווה מעבירה משקלה לרגלה השניה ונעמדת בהטיה קלה ימינה.
"חווה, תעמדי ישר!"
חווה מתיישרת ומזדקפת כחייל בדיל או פלדה.. כן, פלדה יותר
מתאים.
"ניצרה לבודדת העבר!"
חווה מציצה בשעונה..
- "דרוך!!!"
המממ -14:26 .
-
אאאאאאאאאאאאש!!!!
בעוד היא הולכת, עוברת היא דרך מחסומי המשטרה שבדיוק מפנים
מכוניות ומורים לנסוע בדרכים חלופיות.
"היי את!"
והסקרנים מוצבים סביב החלל שנוצר, צופים ברובוטים והחבלנים..
"היי את!"
חווה ממשיכה ללכת, האופק התכול , הנוצץ, נראה בעיניה ומוביל
אותה..
"היי את!!"
מסתובבת לעבר הקול .
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
"לים" ענתה כבדרך אגב..
"גבירתי" הוא התקרב -"תצטרכי ללכת מסביב" והצביע על שורת
הבלוקים האפורים..
חווה עמדה, חסרת תשובה, הביטה בו, הביטה בים.. הביטה בבניינים,
שוב הביטה בו-כאילו תמצא תגובה מוותרת..
והוא מרים גבותיו ומצביע שוב באצבעו השעירה על אותם בניינים.
חווה, מעקמת פיה ועושה "הצידה פנה" אל הבלוק.
היא עוברת כפקח
חיים על העתקי הבניינים האפלוליים.
הרחוב ריק. מידי פעם עוברת איזו אישה עם כלב, או איזו ילדה עם
אבא שלה, הולכת לראות איזה סרט על חרקים מדברים..
והנה עוד אבא שהולך עם הבנים שלו לים.
הנה עוד אבא שתופס את ילדו, כשלידו עומדת אחותו הקטנה, בוכה
וצורחת..
"מה זה היה המכה הזאת!"
הילד אוטם את שפתיו.
"מזה היה המכה הזאת, תגיד לי!"
הילד מסתכל באחותו שמגבירה את צרחותיה! ומשפיל את מבטו..
-זאת הייתה מכה דו צדדית באפקט הסיבוב.
משלימה חווה תשובה אפשרית לשאלה...
הנה אבא שמלמד את בנו איך לחצות כביש..
לאט לאט,היא שמה לב שהרחוב מתמלא ביותר ויותר אנשים.
למען האמת, פתאום קשה לה לזוז מרב אנשים
,היא נדחפת בניהם..
אז,היא מבחינה שהיא בתוך התקהלות,
אוהבים להתקהל היום...
היא מביטה באנשים וכולם בוהים למעלה.
חווה מיישרת צווארה ומגלגלת עיניה לאורך הבניין
,כשבסופו היא מגלה בחורה עומדת, עוטה סדין לבן על כתפייה
וכנפיים גדולות עשויות נוצות צהורות, משתרעות מגבה .
-היא רוצה לעוף... ,זוהרת התובנה על פניה.
היא רצה לעבר הבניין מייד, עולה במדרגות -אפילו לא לחצה על
כפתור האור.
היא מגיעה לקומה האחרונה. בפותחה את הדלת לגג, אור גדול ניתז
עליה והיא מגלה שורה של שוטרים במקום הציפור...
"היא כבר עפה.." לוחשת באכזבה ומפנה את תשומת ליבם של השוטרים
אליה והם מסתובבים.
"לא" עונה אחד מהם ,"היא עדיין עומדת שם,
תחזרי למטה גיברת."
"אני רוצה לדבר אתה"
"גם אני רוצה לדבר אתה, נורא רוצה לדבר אתה, מה זה קשור?!"
-"אני מבינה בזה"..
"כן?.." שואל בצל של לגלוג.
"כן!" עונה חווה בהתרגשות.
"אוקי, לכי אליה" מורה שוטר אחר והיא מתגלה... ידיה פרושות
לצדדים והסדין הלבן לגופה, מתמזג עם הרוח..
חווה מתקרבת.. "הי!" קוראת אליה, כאילו הכירו שנים..
"!get the fuck away from me"
אה, את לא מדברת עברית? מתקרבת.
"...oh,you're bright"
חווה, מתקרבת עוד, כמעט פוגעת בכנפיים.
".you better stay away or I jump"
חווה משחזרת את שיעורי האנגלית בכיתה ד' ועונה-
"אר יו וונט טו פלי?
yes I wanna fly,what does it look like Im doing! Only
I,unlike "
"!the birds and angels wanna hit the ground at the end
היא מגחכת בגאווה..
"איי פלי טו, בט נוט דיס טול, איי כן די..אר יו נוט אפרייד?,
יו כן דיי פרום דיס טול"
"?...you're kidding me, right.. what the fuck"
"אי..- איז הרד פור מי, איי כן טוק אין היברו?"
"..whatever"
חווה מעבירה אצבעותיה בכנפיים הגדולות, מביטה בעיר, הנחשפת
לפניה כדגם משרדי. היא מתכופפת מעט לראות את ראשי ה"גוזלים"
המחכים לתולעים המיובאות מאמם..,מחכים ל"אקשן".. מתיישבת
בירכתי הגג, כשרגליה נוגעות באוויר ומידי פעם רוקעות בקיר
הבניין- צעקה נפלטת מלמטה.
הבחורה סוקרת את חווה, בוחנת את תגובותיה, מנסה לפענח כל
תזוזה.., מסיטה שערה שהשתחררה מהתסרוקת העשויה בקפידה לאחור
ומשנסת מותניה, מתכוונת להעיר משהו מחוכם אך חווה בלי לראות
קוטעת אותה ומתחילה להסביר;
-"בכל 17 לחודש,.. עכשיו זה לא בדיוק בכל חודש, בגלל העלויות
וכל זה..
"?maze aluyot"
"נו, יו נוו, עלויות זה..שזה עולה... מני..."
"...oh-"
הבחורה מביטה מעבר לכתפה אל השוטרים ומתיישבת אף היא, לידה,
בקצה הגג.
חווה ממשיכה, "אני אוהבת לעוף..כמו נשר..
יו נוו... -נשר..
אז אני עולה אל הגג של הבית שלי..
השכנים הוותיקים שמכסחים את הדשא, או מצחצחים את המכוניות,
מבחינים בה שוב על הגג.
נאנחים ומעבירים את מבטם ממנה והלאה.
השכנים החדשים צועקים, פזורי דעת ונדהמים מ"חוסר האנושיות
שקיים בשכונה הזאת"..
והנה חווה- עומדת מעל המרזב, רגליה פסוקות וידיה מושטות
לשחקים.. היא מחדירה את האוויר הצח של הלמעלה.. פורצת בקריאת
תיגר על כח המשיכה ודואה.. ודואה בשמיים..
-ישר אל מדרכת הבטון.
"...wohw.. you're disturbed,girl"
מכסה את פיה בידה ורק אז נגלה השחור היחידי בכל התלבושת -על
ציפורניה.
חווה מביטה אליה בעיניים פתוחות לרווחה,
"זה לא מה שאת רוצה לעשות? ,למה הכנפיים?"
"?that's the whole beauty of it, don't you get it"
וחיוך הגאווה שוב מתפרס..
"it's a pure, clean death .."
"דס..?!" שואלת חווה ..."את רוצה למות?"
הבחורה לא נותנת לחווה לקטוע את חוט המחשבה המאוד רוצה להתרקם
לו באוויר וממשיכה:
it symbolizes the purity and beauty"
...I once had in me.. i was ruined. I got fucked up, you
know
and no matter what i did or how much I wanted... i could'nt
go back to my own self...my inner self, my childhood self
...I couldn't...couldn't get back
..My death symbolizes the destruction of the angel I once
was
חווה מסתכלת בה עמוקות.. -"מה??... תגידי בעברית..."
הבחורה תוקעת בה חצי מבט, נאנחת וקמה.
"!good bye" אומרת בדרמטיות ומישירה מבטה אל העננים..
"איך קוראים לך?" שואלת חווה שמוצאת את העניין משעשע..
"Rachel"
עונה בחופזה ופוסעת צעד אחד קדימה.
-"למה, אם את אנגלית והכל , את לא באמריקה או בניו-יורק?"
הבחורה נשארת זקופה ורק עיניה נשלחות אל חווה היושבת.
my mom suddenly decided that after 25 years she wanted to"
" ...reconect with the holy land
מגחכת
yeah... like it helped her... she has not even one holy bone
in her body
you see.., Everybodys fucked up. she is, you are, I am,The
people down there.. And behind every person, stands the
person who fucked that other person's life. My mom
fucked me up
-her mom probably fucked her up, but you know-
משווה לעצמה חיוך שטני, המשתלב באופן מוזר עם תלבושת המלאך..
!It stops here. i'll never fuck up my daughter's life
"!I show the world, I create peace in our unapreceated
universe
חווה נאבקת לתרגם, מכווצת את מוחה -"כאילו..,אבל, אם תקפצי,
כאילו- את תמותי..."
"!no shit"
הבחורה מסדרת את כנפיה.
"אז, כאילו..." ממשיכה חווה. "את כבר לא תהיי פה, לא תוכלי
ליצור כלום. את תמותי... -הפסיכולוגית שלי אומרת שצריך להתמודד
ולא לברוח..."
",I'm not running away" ממהרת להתגונן.
,i'm showing the world... besides"
it's a shitty world right now... I'd like to come back after
the
next world distruction...And then
.at the world's pure, clean beginning - i'll join it,
היא פוסעת עוד כמה צעדים ונעצרת כשחצי כפות רגליה היחפות
באוויר..
"?Remember... ummm -what's your name
"מיי ניים איז חווה" מתלאת אושר וגאווה כאשר מדקלמת את תהליך
הדיבור היחיד שיודעת בשלמותו משעורי אנגלית, כתה ד'.
...Eve... that's a cool name, a pure begining's name"
.Remember- Eve, its okay to eat from the apple
,The apple symbolizes life, i'ts okay.. remember-
...I'ts not your fault, you got fucked up for tasting life
,That's how this world works; Eveybody's fucking everybody
"...Even God fucked Eve
חווה מביטה בה מלמטה ורייצ'ל עוצמת עיניה, עוצרת את נשימתה,
וצוללת במאיות ארוכות אל המוות..
ופתאום היא מוקפת באנשים שוב, וצעקות..
"את מבינה בזה, הא!" קול נשמע. חווה לא עונה, היא למדה לאטום
את עצמה בכל פעם שמאשימים אותה במשהו.
היא מביטה במלאכית. כולם נמחקים, הופכים לשחור-לבן.
ורק היא, הציפור- בצבעים.. מונעת מהמדרכה לאלונקה. מתכסה.
מציצה. משאירה אחריה שביל אדום..
כאילו חווה רואה מעבר לכל האנשים אשר מקיפים אותה בקולות
ומבטים.
ומבעד לכתפיהם, עוקרים את כנפיה ומשליכים.
חווה מנסה להגיע אליהם אך מייד רגליים שבות והולכות, רצות
ודורסות -קורעות אותן לגזרים ולא נשאר מהן אלא אוסף של נוצות
וגושי צמר גפן..
היא מתכופפת לעבר המדרכה ושולפת נוצה אחת.
האמבולנס כבר נסע. חווה נעלמת מבין הצעקות והאשמות וממשיכה
ללכת בדרכה הישרה לכאורה,
כאילו לא סטתה לרגע, כאילו כל חייה על ציר בעל קוים קטנים
וישרים של מילמטרים, סנטימטרים ומליוני קילומטרים. מידי פעם
היא חורגת מהציר המקובל וגולשת לורוד-ירוק שמסביב לציר.
והעולם שם לב,
והיא שמה לב, אבל... איך היא יכולה להמשיך ללכת ישר, כשכל כך
הרבה קורץ לה מאחורי דלתות נעולות
,שהן לא בעצם.
"הכל בעיני המסתכל"..
היא בחרה לראות דלתות כפתוחות ואפילו להיכנס, כי...
למה זה טוב ללכת על פי הסרגל?
הפסיכולוגית פעם אמרה לה שלסטות מהדרך הישרה, זה בסדר עד אשר
הדבר גורם לפגיעה..
פגיעה.. איך זה נמדד בדיוק?
ולמה הכל צריך להימדד ולהיבדק?
"that's how this world works"
אולי באמת כדאי לעבור, לעזוב לעולם אחר...
חווה מרימה אבן כתומה בלכתה וזורקת למרחב..
-"אווווווווו!!!"
הים עכשיו מנצנץ בין חריצי האופק.. חווה ממשיכה ללכת לעברו.
מוחה נראה לה ריק, אבל זהו רק ה"לובי". בחדר הבא מתארגנת מסיבת
ההפתעה של כל המחשבות והרגשות שלה...
היא מבחינה שלצעדיה נוספו עוד 2 זוגות רגליים, סנדלי פלטפורמה
שחורים מקשטים, עם השקפקפים שלה את המדרחוב .
"את לא היית ביום השואה, נכון?" שואל קול.
"לא, לא היה לי כח." עונה קול אחר וחווה מרימה עיניה אל שתי
תסרוקות שמנוניות.
"וואי, היית צריכה לשמוע את שרית בן חיים שרה..."
"אוי לא, הפירסינג נשבר לי ! תשבעי, באמת? חבל שלא באתי ". .
"כן, היא שרה מהמם את השיר הזה של עופרה חזה עם ה'לאורך הים
אין גלים יש עולם'.."
"איזה שיר זה?" בעוד היא מתמרנת את שברי העגיל להתחב חזרה אל
הטבור
"שיר, של עופרה חזה."
"מי זאת עופרה חזה?" הדחיפה המוזרה שידה מבצעת אל מרכז הבטן
גורמת להליכה שלה להראות עוד יותר גמלונית ומוזרה
"את לא יודעת מי זאת עופרה חזה?!"
"לא נו מי זאת?" מקרבת את אותו מקשט טבורים ארור על עיניה
החוקרות, אולי תצליח להבין איפה נשבר.
"נו זאת.. עם ה... נו.. זאת ששרה 'אני פרכה!'"
"אה זאתי... מסיטה מבעה מן העגיל הסורר סוף סוף, מוותרת
ומכניסה את שאריו לתוך ארנקה המעוצב "נו- אז עופרה חזה הייתה
מתה לשיר כמוה!"
"מה השעה? ...-נו, אין לך שעון?
אני צריכה לחזור ב-4.
נו, מה השעה?
-סליחה..?," פונות הנערות אל חווה שבדיוק משווה את השקפקפים
הורודים שלה ,שנראו על סף הריקבון -לסנדלים המטופחות,ומעלות
הברק האדום-כחלחל..
איך הם העלו ת'ברק הזה- אין לה מושג .
"מה השעה?"
עוד משווה רגליים לרגליים,
בטן לבטן,
חזה לחזה- לא רע חווה..
פנים לפנים... -למה הן בוהות בי?
"מה השעה?" שפתיים מתוחמות בפס חום שואלות.
ומאחורה, עיני תכלת, כשחום כהה מנסה להזכיר שהוא היה שם קודם
מסתכלות.
חווה בוהה- כמו בטלוויזיה 50 אינץ', שטוחה עם ערוצים מתפצלים.
"..אני לא יודעת"
הבנות מחליפות צחקוקים בניהן ועוברות אותה במהירות..
היא חולפת על ליד מכוניות, כשאצבעה, בקו אחיד מנקה את האבק
מהחלונות, מציירת פרצופי קוף,
תולשת פרוספקט שתלוי על מגבי מכונית אחת. פרוספקט בצבע מרקרי
בוהק למדי.
-אגודת ח"ן.
היא פורסת את הדף הראשון וקוראת;
"האם משכיבה את בתה לישון, היא מלטפת את שערה הנעים ולוחשת שיר
ערש חביב.
לפתע שואלת הילדה, 'אמא, למה כולם צוחקים ממני ולא רוצים
בקרבתי, למה אני לא כמו כולם אמא, למה אני אוטיסטית?'
האם מנשקת את בתה ברוך ואומרת- 'בואי ואספר לך סיפור ילדתי':
....'בקצה הגלקסיה, בצד מערב,
כשהכל חשוך, צף ועף
-חיו להם בשקט מליוני כוכבים, לכולם חורים בגופם המרובע.
יום אחד הופיע במקום, הכוכב המוזר ביותר בחיי הכוכבים האחרים.
הוא היה עגול ,בעל קרניים זוהרות.
הכוכבים נשאו מבט קצר אליו והתרחקו מייד לקצה השני של
הגלקסיה.
הכוכב נעלב והלך משם..
זמן עבר והכוכבים הרגישו אשמים והתחרטו על מה שעשו לכוכב.
הם החליטו ללכת, לחפשו.
ובעוד הם הולכים במעלה האסטרואיד הגדול, אין הם מודעים לעובדה,
שבהמשך ישנה תהום ענקית..
הם המשיכו ללכת ולפתע נפלו כולם לתהום! הם התגלגלו והתגלגלו,
ומכורח הירידה- התעגלו כל פינותיהם!
,בסוף התהום חיכה לו שדה קוצים זוהרים.. וכשהתנופה נשאה אותם
לעבר השדה נתקעו בחוריהם קוצים נוצצים!
פתאום נעצרו. אותו הכוכב עמד לפניהם..
הם הביטו בהם, הביטו בו..
-'אנחנו נראים אותו הדבר'..
מאז חיים להם בשלווה ואושר הכוכבים את חייהם
אך עכשיו, כאשר מגיע כוכב חדש או עובר כוכב שביט או מטאור,
לא זזים הכוכבים.. אלא נשארים במקום ומקבלים את השונה..'"
חווה סוגרת את הפרוספקט.
משהו מוכר... היא מנסה לשחזר את הצלילים, את טון הקריאה..
מישהו הקריא לה ת'סיפור הזה.. היא מכירה אותו יותר מידי טוב..
"ומקבלים את השונה" "ומקבלים את השונה" נו...
"ומקבלים את ה-שו-נה"...
"ומקבלים את השונה" "ומקבלים את השונה"
"ומקבלים את השונה..................... ...זהו
חווה, לילה טוב.."
"אבא?..."
"עוד לא נרדמת?"
"תספר לי עוד פעם.."
"סיפרתי לך אותו כבר 3 פעמים הלילה"
"עוד פעם!"
זווית פיו מתחייכת לה "בסדר, שוב פעם.."
הוא מלטף את שערה הנעים ולוחש..
"בקצה הגלקסיה, בצד מערב..."
חווה מניחה את ראשה על ברכיו.
"כשהכל חשוך, צף ועף"
ריר השינה משפתיה נחשף..
"חיו להם בשקט מליוני כוכבים"
שלולית מתפשטת על מכנסיו הכהים.
"לכולם חורים בגופם המרובע"
-"אהוד, כמה זמן לוקח להרדים ילדה! "
חווה נעצרת- מחזיקה את ראשה ומנסה בכח להישאר עומדת. היא לא
חשבה עליו , או לפחות חשבה שלא חשבה עליו כבר למעלה מ-10
שנים.. ופתאום.. בום!...
-מסיבת ההפתעה החלה... -סופרייז!..
דמעות מתחילות להציף אותה, ואצבעותיה הרועדות נוגעות בהן..
"מה לעזאזל קורה לי" כבר שנים שלא בכתה,
לא ידעה שיש בה כל כך הרבה מים..
היא מאמצת את עיניה להסגר, להפסיק את השטויות ה"קורעות לב"
האלה, אבל הדמעות שלה אוצרות בקרבן כל כך הרבה סיפורים..
רגשות..
היא מנסה לסגור הכל, את פיה, את מוחה -אבל תמונות באות ושבות,
של אירועים..
היא רואה את עצמה מקיאה בשולי הכביש ואבא עם חולצת כפתורים
כתומה לידה ,תומך בגבה, ואמא יושבת באוטו והדלת פתוחה.
היא רואה את עצמה עפה עם גלימה והיא בידיים שלו..
היא רואה כוכבים וקירות מסביבה, של עגלה ויד של אבא עם צעצוע
מרשרש..
היא רואה אותו ישן והיא באה בפחד להעיר אותו כי היה לה סיוט..
-היא רואה את היום של ההלוויה...
חווה עומדת בשמלה ורודה עם פרחים לבנים ונעלי לק כחולות
וגרביונים ורודים וצמיד ושרשרת גדולה עם חרוזים צבעוניים
וקוקייה של בנץ וסרט ירוק וקצת אודם.. וסומק ומדבקה על היד
ומדבקה על הגרביונים.
היא התלבשה לבד באותו בוקר, כי אף אחד לא הכין לה בגדים.
"אבא, אני יכולה ללבוש מה שבא לי?, כי לא הכנת לי בגדים.."
"אבא מת."
חווה צורחת שוב -"אבא אני לובשת מה שבא לי כי לא הכנת לי
בגדים!"
"אבא מת!"
"אבא!..."
"הוא מת, חווה!"
אמה נכנסת לחדרה בגופיה וטייץ שחורים.
"חווה.." אמה לוקחת נשימה עמוקה ומלטפת את שערה במכניות,
כשדמעת ההסטריה שעברה עדיין על לחייה.
חווה כבר לבושה ומגונדרת.
"חווה, אבא לא חוזר יותר, את מבינה? עכשיו זה רק אני ואת. אבא
מת."
"לא נכון" משלימה במהירות.
"כן..." אמה מביטה בה.
"לא נכון!"
"כן חווה.."
"לא נכון!!! את שקרנית!" פורצת בריצה ברחבי הבית.
ואמה, אחריה -"חווה, סבתא עוד מעט תבוא לאסוף אותנו לקבור את
אבא.."
"אבא?.. אבא איפה אתה?" בודקת בכל פינה ופינה.
"אבא!..." מביטה לאחור אל עיניה האדומות של אמה וממשיכה ביאוש
לנסות למצוא אותו, דמעות חונקות את גרונה.
-מחייכת- "אז הוא בעבודה" ניגשת מהר לטלפון ומחייגת את המספר
שהיה כמעט חרוט על אצבעותיה..
"הוא לא בעבודה." אמה מתקרבת אליה.
קול עונה-
"אבא, אבא, אבא, אבא!"
-"חווה'לה", מישהו אחר על הקו של אבא, נאנח -"אבא נמצא עכשיו
במקום יותר טוב.."
חווה פולטת צרחה,מנתקת את הטלפון ויוצאת החוצה. "אבא!" קוראת
לעיני השכונה והאנשים מתלחששים -"ילדה מסכנה.."
"אבא!" נאחזת בשיניה ברעיון שאמה משקרת.
"אבא מת, חווה".. "לא נכון, מכוערת!"
חווה מתחמקת ממנה, מנסה לברוח אבל הגוף לא מחזיק אותה. הוא
נופל בזרועות סבתה שהגיעה. ומוצא את עצמו עומד מול בור ואבא
מכוסה בטלית, נזרק לשם.
"אבא!" קוראת חווה, היא מסוחררת אך היא מזהה את הבור וקופצת
לתוכו.
צעקות נשמעות -"חווה!" אבל חווה נחושה. היא מסירה את הבד מפניו
ומנסה להעיר אותו.
"אבא, אבא, אבא היה לי סיוט!"
אך אבא לא מתעורר.
כתפיה נתפסות והיא נמשכת למעלה אבל היא אוחזת בו חזק ומנסה בכח
להעיר אותו.
"אבא, אבא, אבא, אבא, אבא!" היא נשלפת מתוך הקבר וידיה
רועדות.. כלואה בין ידיים חזקות. היא שורטת ובועטת, אבל נוספים
אנשים להחזיק אותה .
היא צווחת, קורעת את גרונה. הם מכסים אותו באדמה.. היא מזעזעת
את כולם בגעיות שלה, והיא חזקה מתמיד, אך צבא של אנשים עוצר
אותה.. והם כבר מוציאים בקבוק יין, פותחים אותו והכל משפריץ על
כולם ואפילו על הקבר..והם מנסים להשקות אותה, שתשתכר ותירגע
..
והוא כבר מכוסה כולו. היא מסתכלת בכל ולא מאמינה ולא תופסת.
היין נכנס ויוצא בקיא חוזר ונשנה, והיא נחנקת והם
ממשיכים..הדמעות מתערבבות עם היין והנזלת, וברקע נשמעות
צעקות; "מי מביא ילדה קטנה לבית קברות?!?!" אמא של חווה וסבתה
עונות "לא היה לנו אצל מי להשאיר!..."
היא עוצמת את עיניה ונופלת...
ניעורה מתוך סיוט, סיוט שאי אפשר להשתחרר ממנו. היא קופצת
במקום, להשכיח את הכל, אבל זה עולה וצף בכל הגודל והכאב... היא
מתחילה לשיר ולרוץ אבל הריצה הופכת את המחשבות להרבה יותר
מהירות אז היא נעצרת.
מתיישבת על המדרכה ומנסה לנשום נשימות עמוקות כמו שהפסיכולוגית
הראתה לה..
כן, כן... הכל שקט... בד כחול כהה עוטף אותי... הוא מלטף את
פני וגופי ואני עפה בתוך עולם כחול כהה... נטול אנשים... נטול
בניינים... אני מרחפת בתוך העולם והוא עוטף אותי..
-פתאום היא מתעוררת לשמע בקבוק מתנפץ. היא פוקחת את עיניה
ומגלה בחורה היושבת לידה, מצוידת בקופסת בקבוקי בירה ריקים
ומולן ערמת שברים.
"שלום" קוראת הבחורה בהרמת גבות.
"אני התיישבתי לידך?" שואלת חווה.
"כן, והתחלת למלמל.." עיניה של הבחורה נפוחות, כנראה מבכי
קודם. -"קחי" מושיטה לה בקבוק "לא נראה לי שיזיק גם לך.." חווה
לוקחת את הבקבוק, בוהה בו ומעבירה עיניה לבחורה, שלוקחת בקבוק
נוסף מן הקופסה ומעיפה אותו בכח אל המדרכה. עוד שברים נוספו
לערימה המצטברת.
חווה אוחזת בבקבוקה, מוחה את דמעותיה החדשות ומכניסה בבקבוק
כעס עצום, הוא עף ומתנפץ.
כך הן מנפצות את הבקבוקים אחד אחרי השני, חווה מרגישה את העצמה
והכאב שהבחורה הזאת מכניסה לבקבוקים שלה.. היא נראת שקטה אך
בכל זריקת בקבוק, מבטה מתמקד וזוהר מכעס ופיה מתקמץ.
הן ממשיכות לנפץ ולנפץ . הבקבוקים שלהן מתמלאים בכאב שלהן,
וכנשברים, גם הכעס שאתם מתפוגג לו באוויר.. חווה מרגישה את
הקשר שנוצר בניהן, לרקע קולות הנפץ הדחופים..
הבחורה שולפת את הבקבוק האחרון.. חווה מביטה אל הקופסה הריקה.
לפתע מחליק הבקבוק אל רגליה של
חווה.. היא אוספת אותו, מחזירה חיוך עגום אל הבחורה... ידיה
המטפטפות בירה ניתזת, אוחזות בבקבוק הקר ומחכות, מחכות כולן,
על כל שריריהן, ורידיהן ופרקיהן להניף את אותו בקבוק ולנתץ
ת'אימ-אמא שלו...
העיניים מביטות בזכוכית הירוקה השלמה..
המוח רואה אותה כרסיסים על גב ערמת שברי זריקותיהן...
אך המוסר... מביט בעינו השלישית אל הבחורה ובניגוד לשאר,
הצועקים -אל תתני לה, אל תתני לה!- מושיט הוא לבחורה את
הקורבן בחזרה. חיוך מסתמן לכמה שניות והוא נשבר ביחד עם הבקבוק
הזועק...
הכל שקט... הכל מרוטש ומנופץ... וכשאי אפשר להוציא כעס דרך
בקבוקים או שאר הדוממים, ניגשים אל עצמך.. הבחורה תופסת בשערה
ומנערת את ראשה כשהיא פורצת בבכי .
חווה בוהה בה, כמה היא ניסתה לעצור את עצמה, לשלוט בעצמה כשזה
מגיע לידי דמעות וכמה שהבחור הזאת נותנת לדמעות שלה לזרום.
חווה לא יודעת מה לעשות לנוכח הבכי הזה, אף פעם לא היו לה
חברים בוכים. בעצם אף פעם לא היו לה חברים..
היא...
-מניחה את ידה על גבה... "אל תבכי" פולטת.
"מה לא לבכות! את יודעת בכלל מה עובר עלי, מה קורה בחיים
הדפוקים שלי??
כל יום אני צריכה להתמודד עם חרא אחר ,את לא רוצה לשמוע על זה
תאמיני לי.."
חווה מנידה את ראשה,"לא אכפת לי לשמוע דווקא.."
" וזה מצחיק לראות" ממשיכה. ",שנגיד בבית ספר בכל יום זיכרון
אני עולה לשיר ואני מתחילה לבכות באמצע,וזה לא שאכפת לי או
משהו, את חושבת שאכפת לי מרבין?, אבל אני בוכה כי זה הזדמנות
לבכות בלי שאף אחד ירים גבה.. ואז כולם באים אלי -'וואי שרית,
איך את שרה מדאים פשוט מדאים , כל כך ברגש..."
-"שרית בן חיים.." משלימה חווה..
"איך ידעת?" מרימה את ראשה האדמוני ומחזירה.
"את בטח לומדת איתי בשכבה."
"לא אני דווקא-
"חבר שלי חושב שאני מטורפת, דפוקה בשכל , אפשר לחשוב איזה גאון
הדור הוא! מכוער.. שילך לעזאזל, הוא והמסיונרית שלו.. קורא לי
סוטה! כוס אמא שלו..
ההורים שלי בהסטריה יומיומית , הם הולכים להתפרק בכל שניה.
בנוסף לזה, כאילו שזה לא מספיק- אחותי הגדולה, בעלה מת בניתוח
שלא הצליח והיא מנסה להתאבד כל יום .. אז אני, שרית, טו דה
רסקיו , צריכה להציל את כולם! להרגיע את אבא,לשמור שאמא לא
תתעלף, לנעול את החלונות שלימור לא תקפוץ..-אח שלי הקטן,
-תינוק! רק תינוק והוא מת..! כולם אומרים 'נמצא את ליאורי ,יש
לנו ת'צוות חילוץ הכי טוב בארץ' אבל יאללה תתעוררו -הבן אדם לא
חזר הביתה כבר חודשיים..הוא מת!.. תינוק, אלוהים..
בראשית ג' פסוק כ'
"...ויתבקע דבר כמעיין מן האדמה ולא מים היו מתפרצים .. אם
כי אש ההרים הבוערת.. ותגעש ותגלוש במעלה הבשר ושורפת היא
ומכה היא ותציף כל.. ודבר לא נותר לעשות.. ותתן לה
ותכלה..."
חווה מתנשמת, מסתכלת בה כל הזמן הזה נדהמת.
"איך הכל מתנפץ לך מול הפרצוף..
"אני כל כך מפחדת, אין לך מושג.. שרית כל כך הפחידה אותי.."
חווה שולחת ידיה אל צידי המיטה בכוונה למשוך עצמה כלפי
מעלה,(כדי שתוכל לשמוע יותר טוב) אך יד אחת נשלחת הצידה מידי,
אל השולחן הפינתי ומפילה את הכוס שנשברת ושוברת את השקט..
"אשכרה סוטה, הבן חיים הזאת.."
שותק.
"נו והסכמת?"
"נראה לך?!, אחי?!, יש גבול...-אמרתי לה-
(שותה ממשקה הגאווה ומתמלא) מותק, את לא ערפדית, ואת לא תנשכי
לי שום זיין, אבל לרדת לי את מוזמנת כמה שאת רוצה!.."
עציץ מועד מן הקומה החמישית ומתנפץ על המדרכה בין הספסל
והמעקה.
"את לא היית ביום השואה, נכון?"
"לא, לא היה לי כח." עונה קול אחר וחווה מרימה עיניה אל שתי
תסרוקות שמנוניות.
"וואי, היית צריכה לשמוע את שרית בן חיים שרה..."
"אוי לא, הפירסינג נשבר לי !
"ובכן, החיפושים אחר ליאור בן חיים עוד נמשכים...
המשטרה חוששת לגרוע מכל.."
והנה השוטרים המתראיינים, ההורים הבוכיים, האזרחים המתנדבים
וכתוביות שרצות ללא הפסק "לאחרונה נראה ליד סופר קו אופ מרכז
בת"א
לבוש באוברול כחול וחולצה לבנה, שיער בהיר ועיניים חומות.
שברים על המדרכה מלווים את רגליה היחפות..נדמה לה שליוו אותה
מאז המודעה..
עיניה הדומעות של שרית מרותקות לערמת השברים.
חווה מאדימה והדמעות שוב מציפות אותה.
בקושי רב משפתותיה מגמגמת -"הוא..."
היא בוהה בעיניה של שרית, הפחד אוכל אותה מבפנים אבל הפה מדבר
ומדבר "אני שונאת אותך" מכה את עצמה
בפנים.
"הוא... -בזבל.."
-שרית המנפצת מעתיקה את ראשה אליה, מנסה להבין מה שהיא הרגע
שמעה..
"אני.. רצחתי אותו.." מכסה את ידה בפיה ונעמדת כילדה קטנה
ששברה אגרטל עתיק.
שרית מסתכלת בה , מנסה לחבר מילים לגוף, לליאור..
"אני מצטערת" קולה שבור..היא אוספת את גופה ובורחת. שרית
נשארת מנופצת על המדרכה.
חווה רצה ורצה- אני שונאת אותך!! מכה את עצמה
מבחוץ.
אני שונאת אותך!!! שואגת בטירוף, אני שונאת אותך!
את חרא של בן אדם, את דפוקה בשכל!!! מושכת בשערותיה. את חייזר
מטורף, את סוטה!!
אני לא!! עונה לעצמה בבכי.
את כן!!!
אני לא!..-אני קרויה על שם חווה שהייתה תמימה אך אנושית,
שובבה.. התפתתה לתפוח ולא דכאה את יצריה..
-נו ומה זה עזר לפוסטמה הזאת, אלוהים גירש אותה ותקע לה 2
בנים בבטן, אחלה חיים הא!
אבל אני-
את מטומטמת, את הרסת לי ת'חיים!
אני מצטערת, אני מצטערת.. מנסה לגרום לה להבין..
את קופצת מגגות! את עושה פיקניקים על הכביש המהיר!!! את רוצחת
תינוקות!!!!
חווה בוכה, ביאוש מנסה לשכנע.. את עצמה..
אני לא התכוונתי, זה לא באשמתי ..
אז באשמת מי בדיוק!!!
אני לא יודעת.. אני מצטערת, באמת...,אני לא סוטה , אני
נורמאלית! בטשטוש רב מזהה בניין תאטרון.
אני נורמאלית, אני כמו כולם... תראי...
חווה מתיישבת בכיסאה הקטיפתי , מתנשפת, בולעת רוקה ,
אני
נורמאלית...
המסך האדום נפרש ומתגלים השחקנים.
מחייכת בלחץ.
התאורה ורודה ועשן בין כפות רגליהם ההולכות ושבות.
אנשי ועד יושבים לידה,מולה, מאחוריה מסביבה ומשתלטים על
האולם,
כשכרסם ומשקפיהם מתעוותים במשך דקות של צחוק מאולץ ומבוכה
שקטה...
-פאוזה-
חווה קמה וצורחת בקולי קולות-
"
זה אתם!! זה לא אני, אני נורמאלית! לא חווה, הם הנורמאלים,
את דפוקה בשכל!!!,
לא נכון!!!
זה אתם! ואתם ואתם וגם אתם!
כולכם!!!"
סדרנים מוציאים אותן והיא בחוץ. נוהרת אל המטרה היחידה שלה
מלפני כמה שעות, מלפני כמה אנשים ומקרים..
-הים!!
את רואה כמה שאת אבודה?!
-
זה הם, אני לא עשיתי שום דבר רע!
זהו, אני אתך גמרתי!
אל תעזבי אותי...
-אני שונאת אותך!!!
חווה בבכי ממורמר, ממלמלת -
אל תלכי..
היא יורה את צעדיה בחול החם , תוקעת עיניה בו.
-זהו חווה- הסיפור נגמר!
לא.. קוראת אחריה ..
אך היא מתקרבת כבר יותר ויותר..
"חווה!" נשמע קול מלגלג "בא לנו שוב לבדוק איך זה לטבוע?"
היא מתאמצת להשתיק כל קול אנושי.
"חווה! מה שלומך?"
היא מסתובבת כמכונה "מה!!"
"חווה'לה, אני חשה בעוינות..."
-"הפסיכולוגית תאצ'ר.." חווה מתגמדת ועוברת לקול בכייני.
"מה את עושה כאן חווה?" תלתליה עפים ברוח, היא מסירה את משקפי
השמש הגדולים ונותנת גם את היד השניה לבחור שלידה, למרוח אותה
במקדם הגנה.
"תכירי, זה עודד" היא נותנת בו מבט חטוף ושבה אל הפסיכולוגית
.
"הפסיכולוגית תאצ'ר, אני לא יכולה להישאר פה יותר.."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא רוצה להישאר יותר."
"חווה'לה חווה'לה -מה קרה ל'להתמודד' ,אני בטוחה ש-
"אני לא יכולה להתמודד יותר.. אין לך מושג איזה דברים שאני
עושה, אני מסוכנת לציבור, אני מפלצת!"
"חווה, את לא מפלצת -יש בך יופי נסתר שרק מחכה לצאת אבל את לא
מאפשרת לו.."
"אין בי יופי, אני חרא של בן אדם, ביי פסיכולוגית תאצ'ר." והיא
הולכת אל המים.
הפסיכולוגית שומטת את ידה ממנו ויוצאת לקראתה.
"חשבתי שהסכמנו שלא תיקחי ת'עבודה לחיים הפרטיים!"
נשמעת צעקה.
"זה רציני עודד!"
"חווה, זהו לא הפתרון, זוהי הדרך הקלה!"
"את לא יודעת איך קשה לי.. תחשבי! גם עם העולם וגם עם עצמי,
ועצמי שונאת אותי ..כולם שונאים אותי וצוחקים עלי -את חושבת
שאני לא יודעת שאני הערב סטנד אפ במועדון השכונתי! את חושבת
שלא שמעתי שרוצים לאשפז אותי? אין לי אמא,
אין לי אבא!!!
אין לי חיים! אז זה לא יהיה משנה מה אני אעשה!, נמאס לי!
חווה,
אני דואגת לך, אני רוצה בטובתך.
"זה העבודה שלך, פסיכולוגית! אני רוצה ללכת!"
"חווה..". הפסיכולוגית אוספת אותה אליה, חווה נאבקת אך
הפסיכולוגית אוחזת חזק וכשהן במים, היא מחבקת אותה כילדה קטנה
ולוחשת -"את עושה טעויות, אבל את כל הזמן לומדת מהן..
את מתמודדת, זה יפה, יש לך התקדמות רבה, במיוחד עכשיו, אני
מרגישה שהתבגרת חווה.. את אישה לתפארת, שמתמודדת עם הרגשות
הכואבים שלה, עם הרצונות הגדולים שלה והחלומות.."
חווה בוכה בין ידיה של הפסיכולוגית, מתמסרת לחיבוקה "אסור לי
להיות כאן.."
"מותר לך, אלה החיים שלך -תיהני מהם.. חווה, יש כל כך הרבה
יופי בחיים.."
חווה מתפרקת ונופלת.
הפסיכולוגית מובילה אותה לחוף ,משכיבה אותה ומלטפת את שערה
הנעים...
"נכון היה לך אודישן לסרט פורנו היום?, התמודדות עם רצונות
מועילים, נו איך היה?"
חווה מסתכלת אל תוך החיוך היפה של פסיכולוגית תאצ'ר -חיוך
אמיתי..
"הם לא היו"...
"אז הם בטח שם עכשיו, בואי ניקח אותך באוטו."
