הנצח פצע אותי כמו להב משונן
מחצתי את ההווה כמו סתם עוד נקודה בזמן
ולא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן
הבנתי שאין עוד טעם להיותי כאן
עמדתי מול הראי ואמרתי לעצמי שלום
הכיתי בחוזקה, באופן מציאותי, על גבי זכוכיות חלום
פצעתי את עצמי עד זוב אבדון וכאב
ולא האמנתי כמה קשה זה להרגיש שלו
התעלפתי אל תוך דמיון הביעותים
ובחלומי חרחרתי מלחמה בין היבוסים והחיתים
התעוררתי בצרחות אימה, לא מאמין למראה עיניי
רואה כיצד חולפים ברגע כל חיי
מבקיעה מבטן אמי
ועד מצבי הנוכחי
ואז הבנתי, ברגע אחד,
שלא אתן לזה יותר יד
ואז בשנייה נעימה לעת ערב
נפלתי בעונג על החרב
ובעודי מדמם החוצה גלונים של שפיות
הבנתי שהענקתי לעולם את שי הטבעיות
ולמרות שידעתי כי הייתה זו טעות
היה זה הדבר היחיד שהייתה לו משמעות |
