New Stage - Go To Main Page

אלה צעירה
/
מונולוג1

אני רוצה לממש את האינדיבידום שלי, לא להיות שייך לשום מקום.
אף אחד לא היה מאמין למשמע אוזניו, הרי יש לי משפחה, וחברים
שדואגים לי. עבודה מבטיחה, הכל שגרתי, מסודר והולך בכיוון
המתאים.

אני רוצה לשבור את זה.

די! נמאס, הגיע הזמן לשנות את כל זה. אני רוצה לקום וללכת מפה,
ולהתחיל מאפס. אפס גמור. בלי כסף, בלי עבודה, בלי השכלה, בלי
משפחה, בלי ציפיות.

הם מצפים ממני שאני אהיה הטוב ביותר. הם אומרים לי שאני חכם,
שאני מבריק ובעל פוטנציאל. אז מימשתי את הפוטנציאל שלי. אבל מה
הלאה?

אם לא הייתי ממש אותו היו אומרים לי שאני פוטנציאל מבוזבז. וגם
זה משהו. אני זוכר את תקופת התיכון. בית הספר לא עניין אותי
בכלל.
ובצבא? לא הייתי מהגיבורים הקרביים שתרמו מעצמם למדינה, אני?
אני תרמתי לשקם...

אז אמרו לי שאני פוטנציאל מבוזבז, "בחור מבריק כמוך שלא עושה
כלום!"

התעצבנתי מדברים כאלה. לעזאזל, אני ? פוטנציאל מבוזבז? זה הדבר
הכי נורא שיכולים לומר לאדם. אם לא היה פוטנציאל, אז מילא,
תשאר טיפש בחיים הפאתטיים שלך. אבל אם קיים פוטנציאל ואתה לא
מנצל אותו... לא חבל?

אז עשיתי...יופי, עוד נייר לאוסף הניירות שלי, התעודות שיש לי.


עכשיו, יש לי את כל המרכיבים ליאפיות מוצלחת, את כל האפשרויות
לפתח את החיים שלי לכיוון הבורגנות המשעממת, עדיין לא רוצים
לעזוב אותי במנוחה.

כמו האוטו, הטלפון הנייד, החליפה, העניבה, התואר, עכשיו גם
רוצים שאני אביא להם בחורה.

מאיפה אני אביא להם בחורה? לא קונים את זה בשוק, לעזאזל.

מה שמזכיר לי את הבחורה האחרונה שהייתה באמתחתי להציג להם. היא
נראתה לא רע, אני חייב לציין. הגוף בנוי במידות הנכונות, מלא
במקומות הנכונים. גם שכל לא היה חסר לה, סטודנטית למשפטים
בהתמחות שלה, הגרסא הנשית לי, בעצם, הבחורה המבריקה והמבטיחה
בעלת הפוטנציאל בר המימוש.

הכרתי אותה באיזה בר אפלולי, כל החברים שלי התלהבו ממנה.

זה לא שלא הסתדרנו או משהו, גם ההורים שלי אהבו אותה מאוד. אבל
היה חסר משהו.
אהבה?
באמת היה חבל לי עליה, וראיתי אותה לא מזמן עם מישהו שסביר
להניח מתייחס אליה טוב יותר ממה שאני התייחסתי.

זה לא שהתייחסתי אליה בזלזול, או לא נתתי לה תשומת לב. אבל
שנינו ידענו, כשזה קרה, שאני לא אספק את הרצונות שלה.
לקח לי קצת זמן להבין, למה לא רציתי אותה, למה לא רציתי אף אחת
אחרת, היא קצת נעלבה בהתחלה, אבל הבינה בסוף.

הייתי רוצה להאמין שאני לא עוד איזה בדיחה שהיא מריצה בבית קפה
עם החברות שלה, אבל אני בספק אם כך הוא הדבר.

איני סובר כי זה מה שמציק להם, אלא בעצם העובדה שאין להם את
הבחורה שהם רצו שאביא, אני לא תואם את המסגרות הכתובות מראש,
שאללה יודע מי כתב אותם ולמה.

קיימת איזה שהיא בעיה במימוש הרצונות שלהם והציפיות שלהם כל
הזמן. קשה לי לעקוב, כי אף פעם הם לא מרוצים. עד שאני מצליח
למלא ציפייה אחת, באה עליי מטלה אחרת, קשה יותר מן הקודמת. אני
משווה את עצמי לפעמים להרקולס והמשימות שהיו לו. רק מה? אצל
הרקולס המשימות נסתיימו בסוף, הוא זכה לאהדת הכלל ולכבוד,
אצלי, זה אף פעם לא נגמר.

יש רשיון? יופי, עכשיו אוטו ; יש תואר? יופי, עכשיו עבודה; יש
עבודה? יופי, עכשיו משרד עצמאי וכו'.

אמרתי כבר שאני לא רוצה להיות פה? זה לא מכתב התאבדות או משהו,
כי אני מאד מרוצה ממי שאני וממה שאני, גם אם זה לא אני אלא
יציר בריאה שלהם, של הציפיות שלהם. אני פשוט רוצה לעשות את מה
שאני רוצה לעשות.

אני רוצה לסוע למקום רחוק, אחר. שכל הסלולרים, והמחשבים,
והמטוסים לא מגיעים לשם. שאף אחד לא יימצא אותי, וכל מי ששם,
זה אנשים כמוני, שגם הם מחפשים את השקט.

שם אני אפתח איזה מסעדה קטנה, או איזה בר. אנשים יבואו לשם כי
הם רוצים להינות מפירות היצירה האנושית: אלכוהול, גראס, כל
החארות האלה שהחיים היאפים לא מרשים לך. כל הדברים האלה שכל
יפי הנפש לא רוצים לגעת בהם. כל הדברים האלה, שבימים כתיקונם,
כאן ועכשיו, אנשים משתמשים בהם כדי לברוח מהמציאות. אבל שם,
במקום שאני אפתח, אנשים ישתמשו בזה כדי לראות את המציאות
מפרספקטיבה שונה, הדוניסטית. החיים למען ההנאה הרגעית.

אנחנו כל החיים שלנו שואפים לשום מקום. הרי ככל שיש יותר
עבודה, יש יותר כסף, אבל בגלל שיש יותר עבודה, יש פחות זמן,
ואז אי אפשר לעשות כלום עם הכסף. וגם אם עושים משהו עם הכסף,
אז משקיעים אותו ומצפים ממנו לתשואה. אפשר לחשוב שכסף יכול
לעשות ילדים.

כסף גם לא יכול לעשות אותי מאושר.

תמיד היה בי הרצון לקום ולברוח. לא יודע לאן, לאירופה,
לאמריקה, לאחת היבשות איפשהו.

אנשים בג'מייקה, כך שמעתי, מאושרים.

הם גרים בבתים עשויים קש, אין להם אספקת מים סדירה או טלפונים,
ועל חשמל הם לא שמעו מעולם. הם מסטולים כל היום, כי ילדים
מתחילים לעשן גראס בגיל 13 באיזה טקס התבגרות משונה, וכבר בגיל
10 הם מתחילים לטפח את השיער הסבוך הזה.

החיים שלהם פשוטים, אין להם שאיפות, אין להם צייפיות, כמו האדם
הקדמון, כמו החיה בטבע, הם חיים למעו מטרה אחת פשוטה: לשרוד,
להעביר את הגנים הלאה.

הם באמת מאושרים. כי אלה הם החיים היחידים שהם מכירים.

אני לא מאושר. אבל זה לא בגלל שיש מלחמה בחות, או שאנחנו
הורסים את הכדור שלנו בזיהום אוויר טוטאלי. אני לא מאושר, כי
אני לא מאושר.
מה שקורה בחוץ, בכלל לא מעניין. פה בפנים, שקט. שקט מאד
אפילו.

אבל זה השקט שלפני הסערה.

הגיע הזמן לעשות שינוי, ככה נראה. נראה לי שהסערה מתקרבת.

רגע, דקה אחת!

תנו לי לסיים את הג'וינט ואני עף מפה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/12/00 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה צעירה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה