15/3/02

אם יש משהו שאני שונא זה לנסוע בתוך העיר הדחוסה הזאת. עשרים
דקות של התייבשות בפקק בדרך נמיר בגלל איזה צפונבון שיכור
שהחליט לרסק את המאזדה 323 החדשה של אבא דווקא היום. אדיוט.
הנה, אני כבר רואה את הבניין ספוג העבר. הוא נראה בדיוק כמו
שזכרתי, כולל היעדר המעלית, לדאבוני, מה שתמיד היה גורר
התנשפויות כבדות עם הגיעי לקומה הרביעית והאחרונה. "היי מותק!!
בוא תן חיבוק!!!" אין כמו חיבוק רך של שירלי כדי להשכיח ממני
את כל אי אלו מחשבות אובדניות שנערמו במוחי בדרך לפה.
היא נראית מלאה בביטחון עצמי, כאילו מוארת באיזו שהיא הילת
בשלות כזאת, מסופקת. קשה לי לשים את האצבע על השינוי שחל בה.
"וואו, כמה זמן עבר? ארבעה-חמישה חודשים?" שאלה בהתרגשות
שהחמיאה לי מאוד. "חצי שנה", תיקנתי אותה, כמו כדי להדגיש כמה
הייתי ער לחסרונה הממושך. הממושך מדי.
"נו, אז ספרי איך היה", פתחתי בשיחה, תוך כדי שאני מסדיר את
הנשימה. "וואו, מאיפה להתחיל? אז ככה, נחתנו בפרו בתוך איזה
שדה תעופה עלוב..."
שמתי לב שהיא העלתה כמה קילוגרמים מיותרים לחלוטין, אך כמובן
שהחמאתי לה על איך שהיא נראית טוב וכל זה, והיא באמת ילדה יפה,
זאת אומרת יש לה פנים מדהימות שמסוגלות להרוס אותך בשנייה אחת.
עיינים חומות גדולות כלבלביות כאלה, אף קטנטן חמוד, שפתיים
מלאות מחוטבות ושיער שטני חלק שמשתרע עד לכתפים שזופות. רק כמה
קילוגרמים עודפים שמטשטשים קצת את הגיזרה. שום דבר שכמה שיעורי
אירובי לא יעלימו, שכנעתי לבסוף את עצמי. בזמן שהייתי עסוק
בלאמוד מחדש את חיצוניותה, היא הפליגה, מסתבר, במונולוגים על
חוויות שונות ומשונות ברחבי היבשת והבנתי פחות או יותר שהיא
מספרת לי על קשר מיוחד שהלך ונרקם בינה לבין איזה בחור חיפאי
שהיא פגשה בברזיל. אלעד, נדמה לי שקלטתי את שמו בחצי אוזן. (או
אביעד...אוהד...בכל אופן, משהו בסגנון)....."ואני ממש לא בטוחה
אם כדאי לי לוותר על מה שהיה לנו בבוליביה רק בגלל משחקי כבוד
מטופשים..."
חשבתי לעצמי על כל אותן הפעמים שהצהרות החיבה שלה כלפיי אי אלו
חתיכים היו משביתות אותי למשך ימים שלמים והתענגתי בתוכי על
התחושה שוות הנפש שעברה בי הפעם בשומעי על החיפאי המשגע.
"אז מה אתה אומר?" שאלה לבסוף. "אה...תראי... שירו'ש, אני חושב
שאת צריכה ללכת עם מה שאת מרגישה... ובמקרה הזה אני חושב שמוטב
לך להיפגש איתו ולראות אם דברים יתפתחו משם". סיכמתי, תוך כדי
תחושת זחיחות עקב יכולתי להבין על מה נסבה השיחה, למרות שלא
ממש האזנתי ברוב קשב. "אתה צודק", הבליחה בנימה מהורהרת משהו,
"איך זה שתמיד אתה יודע להגיד את הדברים הנכונים, הא?" אלוהים,
הייתי מסוגל לטרוף אותה עכשיו במקום מרוב אהבה, אבל במקום זה
פשוט חייכתי ומלמלתי: "לא יודע, אולי זה בגלל שאני מכיר אותך
איזה שתים עשרה שנים, או משהו כזה". לטרוף אותה. אלוהים.
סיגריה רדפה סיגריה ובלי ששמתי לב כמעט ועישנתי חצי קופסא לבד,
מה שעלול להעמיד את הגמילה הנוכחית שלי מסיגריות באור מגוחך
מהרגיל.
"יו, תראה איך שהזמן רץ. השעה כבר שלוש בבוקר ונראה שרק עכשיו
הגעת. אתה עייף? כי אני עירנית מתמיד." כן, ככה זה כשהגוף שלך
עובד על שעון ניו-יורק, חשבתי לעצמי בקנאה. "האמת היא שאני כבר
נורא תשוש מכל הסידורים לקראת הנסיעה המזויינת הזאת" השבתי. הם
פשוט לא נגמרים. "יא אללה, אני לא מאמינה שאתה נוסע לברזיל
שבוע אחרי שאני חוזרת משם! לא יכלת לטוס כמה שבועות לפני
כן?...."אמרה בחיוך שלא ממתין לתשובה והמשיכה: "נו, אז איך
עברה החצי שנה האחרונה עליך? ספר לי הכל. אני רוצה לשמוע את כל
הפרטים". לא יאומן. אחרי מונולוגים של שעות אל תוך הלילה היא
נזכרת לשאול אותי איך העברתי את הזמן שלי בשישה חודשים
האחרונים.
למזלי, נאום ה 'הנה לכם תקציר חיי המעודכן - ועכשיו לכו תמצאו
חיים משלכם'  המלוטש שלי היה מוכן מראש בשליפה, אז התחלתי
לדקלם לה אותו. "...והתקבלתי כבר למשפטים בתל אביב, ובנתיים
אני עובד ומנסה לחסוך כמה שאני יכול לנסיעה ש..."
'ומה בנוגע לרומנטיקה?' חתכה אותי באמצע, כאילו כל מה שנאמר על
ידי עד לאותה נקודה היה תפל, או במקרה הטוב היווה את הרקע
לנושא החשוב באמת.
"למען האמת, שירו'ש, אני ממש גמור מעייפות ואת החלק הזה בשיחה
אני באמת מעדיף להשאיר לפעם הבאה, כשאהיה קצת יותר בהכרה"
אמרתי, תוך כדי שאני מנסה לטשטש את סימני העצבות שניכרים בפניי
כל אימת שאני נזכר בפרידה מענת, ע"י ניתוק קשר עין והחלפת
הנושא. "העניין הוא שאני גם צריך לקום מחר ממש מוקדם כדי
להסדיר את כל עניין הויזה המזויינת הזאת ב'איסתא', אז נראה לי
שאני אזוז". במבט מאוכזב שלא טרחה להסתיר יותר מדי הנהנה
בהסכמה והציעה ללוות אותי לאוטו."את יודעת..." נזכרתי "...בשנה
האחרונה התחלתי לכתוב קצת, שירים את יודעת..והשארתי באוטו כמה
מהדברים שכתבתי לאחרונה..." חשבתי שאלה יהיו לה מעין פתח קטן
למה שהתרחש אצלי בחודשים האחרונים ולבטח יהוו פיצויי הולם על
האדישות הלא אופיינית שהפגנתי כלפיה הלילה. "כמובן..." אמרה
עוד לפני שהספקתי לשאול, "אני אשמח לקרוא חומרים שכתבת",
השלימה ואימצה אל חיקה בחיוך אמפתי -לייט את השירים שמסרתי לה.
"אני אתקשר אלייך מחר. אני מבטיח". אמרתי תוך כדי חיבוק
הפרידה.

17/3/02

כבר עבר די הרבה זמן מאז ששירלי הייתה אצלי בבית ויכול להיות
שזו הסיבה לאיחור שלה. אולי היא הלכה לאיבוד או משהו כזה. בכל
אופן, תהיה הסיבה אשר תהיה - ממש אין לי כוונה לתת לפיצה
שהגיעה זה עתה להתקרר. נראה לי שאני אקח את החתיכה היפה הזאת
ו... "הלו? יש שם מישהו? היי...אתה שם?" סוף סוף! ניגשתי לפתוח
לה את הדלת בזריזות.  "וואי, אני מה זה מצטערת, המנוע הזה עושה
לי בעיות כל הזמן. הייתי חייבת לעצור פעמיים בדרך כי שמעתי מן
רעש מוזר כזה ופחדתי שמשהו יקרה ו..." היא התנשפה בכבדות
והשדיים הזקורים שלה עלו וירדו במהירות כמו מנסים ללכוד את
תשומת ליבי, ורק אלוהים יודע עד כמה הם הצליחו. "אז אתה סולח
לי..נכון...?" חייכתי: "נו באמת, אל תהיי מגוחכת. תפסיקי
להתנצל ובואי נרד כבר על הפיצה המשגעת הזאת לפני שהיא תתקרר".
עשרים דקות מאוחר יותר כבר היינו במרפסת יונקים ניקוטין
בשקיקה. היא זרקה את תיק השאנטי-שאנטי שבאה איתו ליד הדלת
ומזווית העין הצלחתי לקלוט את השירים שלי מבצבצים להם. כנראה
שהיא קלטה את מבטיי היוקדים,כי מיד אמרה: "אז אתה שומע...עברתי
על השירים שנתת לי שלשום לקרוא ואני חייבת להגיד שממש התרשמתי.
"הנהנתי בראשי כצמא לפירוט רחב ככל האפשר. "ניכר שאתה מאוד כן
בכתיבה שלך, שיש לך אוצר מלים ודימויים גדול מאוד ושאתה משקף
לרוב את הרגשות שלך במילם הכתובות בצורה מקסימה". הרגשתי איך
גאווה ובטחון עצמי גועשים בתוכי ומאימים לעלות על גדותיהם. כל
כך היה חשוב לי שהיא תעריך אותי באופן הזה! רציתי פשוט לקחת
אותה בזרועותי ולהגיד לה שהשירים האלה נכתבו בעצם  עליה ועלינו
ו... "אבל יש עוד משהו שרציתי להגיד לך, אה...פגשתי בצ'ילה איש
מקומי מבוגר וממש חכם שמתעסק כבר הרבה שנים בכל הנושא של
'ללמוד להכיר את עצמך דרך הסביבה' ,זאת אומרת ללמוד לתת מעצמך
יותר ולהיפתח לזוויות ראייה שונות של אנשים אחרים, לראות את
הצד השני וללמוד לקבל אותו כמו שהוא והאיש הזה הסביר לי בין
היתר שאחד הסממנים שמאפיינים אנשים ששקועים בעצמם ייתר על
המידה זה מספר הפעמים שהאדם הזה משתמש במילה 'אני' במשפטים
שלו, ובעיקר בביטויים האומנותיים שלו, כלומר במקרה שלך
בשירים." ממש לא רציתי שהיא תמשיך בכיוון הזה. הביטחון העצמי
שלי החל בתהליכי נסיגה מידיים אל עבר חוף מבטחים. "....אני
מתכוונת, כלומר, אם תשים לב למספר הפעמים שהמילה 'אני' מופיעה
בשירים שלך...זה בהחלט מראה שאתה שקוע מאוד בעצמך וכתוצאה
ישירה מכך גם השירים שלך עוסקים רובם ככולם בך ולא בנושאים
רבים וחשובים שסובבים אותך ועליהם אתה בכלל לא כותב". בחיי,
הרבה זמן לא נעלבתי ככה. מאיפה יש לה את החוצפה לבוא לפה
ולהטיף לי על כמה שאני שקוע בעצמי ולא מקשיב?! הרי רק שלשום
האזנתי במשך ארבע שעות ארוכות לזיוני-המוח שלה על אליעד..או
אוהד..או איך שלא קוראים לצעצוע התורן שלה, ועכשיו היא נוחתת
פה פתאום אחרי חודשים שלא ראיתי אותה  ומנסה למכור לי את
השטויות הרוחניות בגרוש שאיזה גורו-וונאבי מתוסכל מכר לה
בטיזנ-אמו!! "אתה לא כועס על מה שאמרתי, נכון...?" שאלה. "הרי
אתה בעצמך התעקשת שאחווה את דעתי בכנות ו..."  "לא, לא
כועס.."שיקרתי "...אני רק ממש הרוס מעייפות. את יודעת, לא
כולנו רגילים לשעון ארה"ב. חלקנו עוד רגילים לזמני-פיגועים
ושטויות כאלה.", אמרתי בטון ציני מתגרה ומיד הבחנתי שהיא
נעלבה. אולי באמת הגזמתי קצת...אבל להגיד עלי שאני סובל מעודף
חיטוט עצמי?! נו, באמת. "אז הכל בסדר בינינו...?" שאלה בעדינות
מרוחקת. "כן, כן, הכל בסדר."  "אז אני מניחה שמחרתיים בבוקר
אתה עף, הא?" כן. נראה כך. "אני אתגעגע אלייך נורא, מותק.  אין
לך מושג כמה אתה חשוב לי. יותר ממה שאתה מדמיין. התחבקנו והיא
נשקה לי על הלחי ברכות אופיינית ויצאה חרישית את מפתן הבית.
בהמשך הערב ניסיתי להירדם לשווא. תחילה חשבתי שזה בגלל הנמנום
הקצר שתפסתי בצהרים, אבל האמת היא שלא יכלתי להפסיק לחשוב על
מה ששירלי אמרה והתחלתי לזמזם לעצמי את השורה הזאת מהשיר של
'נושאי המגבעת', נו...איך קראו לו...'אני ואני ואני ואני...וזה
לא עושה לי כלום...שמח פה ושמח שם...' נו...איך אני שונא כשזה
קורה! אולי ברדיו ישמיעו את זה. אני אנסה בגל"צ: "כרגע מדווח
לנו ממד"א על כשמונה הרוגים וכשישים פצועים, מתוכם פגועי הלם
ו..." קיבינימאט!! עכשיו ישימו לי שירי-דיכאון סטייל
'ארצי-פוליקר' כל הלילה  ואני לא אוכל לדעת איך לעזעזאל קוראים
לשיר הזה.  'אני ואני ואני ואני....'