כנראה שאהבתי אותך,
כששרנו מנגינה דומה,
כנראה שאני כועסת עלייך,
על שביקשת לשיר מנגינה אחרת,
כנראה שכועסת כי עדיין אוהבת.

זה כבר לא אותו השביל,
כבר לא אוהבת באותה הדרך,
אך הכאב באיבר הרגשות אותי מגביל,
למדתי לקח, למדתי גם ערך.

זה כבר לא אותו השביל,
כבר לא אוהבת באותה הדרך;
הולכת אני על כביש מקביל,
תוהה על מה שהולך לידי, בערך.

השמיים נראים שונה,
הם נושקים לי בצורה אחרת;
האדמה מלטפת את רגליי,
משתנה היא מתחתיי,
רועדת, מתפוררת, רועמת,
ועדיין נותרת מוצקה וקיימת.

לא רוצה להעלם,
לא רוצה לברוח,
רוצה להמשיך לי בטיול,
המצב הוא דיי נוח.

הרוח נושבת לידי,
שורקת אבחות לעודדי;
השמש עדיין מעלי,
אך היא כבר לא מאיימת מידי.

הולכת, כרגע לבדי,
בתלם משלי,
ואני נהנת, לא ממהרת,
כי עדיין אוהבת,
פשוט בדרך אחרת.