הרבה חודשים הייתי פה. יותר מחצי שנה. אמנם היה לי פה חם
ונעים, וגם אספקה תמידית של אוכל, אבל הרגשתי שאני כבר צריך
לצאת. המקום מתחיל להיות קטן מדי. אמנם הוא גדל כל הזמן, אבל
אני גדל יותר מהר. חוצמזה, המים שזורמים פה מתחילים לעצבן.

היום זה קרה. איזשהי בליטה התחילה לדחוף אותי, ואני הבנתי שסוף
סוף אני יוצא. שיתפתי פעולה עם הבליטה ודחפתי כמה שיכולתי. ואז
זה הופיע. אור. אור חזק, לבן ומסנוור שנכנס דרך פתח שהופיע
בקיר מולי. הבליטה כנראה אהבה את הרעיון, והתחילה לדחוף אותי
הרבה יותר חזק לכיוון הפתח. אני ניסיתי לעזור. ככל שהתקדמתי
יותר האור נהיה יותר חזק
ומסנוור.

יצאתי לאט לאט דרך הפתח. קודם הראש, אחריו הצוואר, אז הכתפיים,
החזה והבטן. במותן היתה בעיה קטנה שהאיטה עוד יותר את הקצב,
אבל ברגע שהמותן עברה את הפתח הקצב חזר למהירותו הקודמת.
הרגליים יצאו, ובפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי
שאני נמצא באויר הפתוח והקר, מחוץ לקירות החמים של החדר.

עצמתי עיניים מעוצמת האור. לקח לי כמה דקות עד שהתרגלתי. אז
פתחתי את העיניים ומה שראיתי הפתיע אותי מאוד.

היתי בחדר ענק, גדול בהרבה מהחדר הקודם שלי. בכל זאת חשבתי
שהחדר הקודם יותר נחמד, כי הקירות בחדר הזה נראו לי קשים נורא.
החדר נראה חדר של אנשים ענקיים: היו בו מיטות גדולות וארונות
עוד יותר גדולים.

אז הסתכלתי למעלה, וזאת היתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי מהיום
שנולדתי. היו מעלי פרצופים. משהו כמו עשרים פרצופים, כולם
גדולים בהרבה מהפרצוף שלי, וכולם מסתכלים עלי ומחייכים אותו
חיוך מוזר ומפחיד. לא יכולתי לעמוד בזה יותר, והתחלתי ממש
לבכות מרוב פחד.
ואז שתי ידיים הרימו אותי, ידיים גדולות. הן לקחו אותי וסובבו
אותי לעבר אחת מהמיטות הענקיות. מיד חשתי הקלה, כי לא הייתי
צריך להסתכל על הפרצופים.

הפרצוף הבא שראיתי לא היה מפחיד. הוא היה הפרצוף של האישה הכי
יפה שראיתי בחיים שלי, והיתה לי רק דרך אחת לקרוא לה בשם:
"אמא". חבל שלא יכולתי להגיד את זה. הרי הרגע נולדתי, ויש לי
עוד זמן עד שהשיניים ומיתרי הקול שלי יתפתחו מספיק.