מסופר על הרב יהודה בר יחזקאל - מגדולי אמוראי בבל שמוכר
בתלמוד כ"רב יהודה"- שהיה אדם בעל אופי נחרץ ותקיף, ועמד על
דעתו גם כשזה לא היה כל כך אופנתי או מועיל:

פעם אחת ראה ששמואל רבו לא שם לב לאישה שבאה אליו ובכתה לפניו
כדי שיעזור לה במצוקתה. רב יהודה (שהיה עדיין תלמיד) העז פניו
והזכיר לרבו את הפסוק "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת-דָּל
גַּם-הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה:" (משלי כא,13).

מקור:
http://www.snunit.org.il/toshba/upload/expansion/ryehuda.html


כאשר קיבל הסופר אהוד שפר את פרס הנובל לספרות, היתה זו אחת
הפעמים היחידות בהן נראה מחייך. הוא אחז היטב את התעודה
הממוסגרת, אימצה אל חזהו וחיוך לבבי כבש את פניו. שפמו הדקיק
הוסיף לחיוכו פוטגניות מרשימה לתמונות שהופיעו למחרת בעיתונים
ברחבי העולם. לאחר נאומו הקצר, ירד מהבימה, ניגש אל אשתו,
חיבקה ונשק לה ארוכות. כן, מעטות היו הפעמים בהן נראה מחייך;
פניו לבשו, דרך קבע, ארשת של תוגה.

מרבית מידידיו, שנתכנסו בדירה אחת והביטו בו מבעד למרקע, שבעו
נחת בראותם אותו מחייך וקורן מאושר; באמת שמגיע לו, חשבו. אולם
הם לא הבינו את פשר הנשיקה הלבבית שהעניק אהוד לאשתו יעל. אחד
מהם אף סינן בסרקאזם מבין שיניו: "cherchez la famme."
(צרפתית: 'חפש את האשה'), וסחט חיוכים מחבריו. שהרי לדידם, אם
ישנו גורם אחד בעולם שהוא הסיבה לעצבותו, הרי זאת היא- אשתו.
בכך לא היה להם כל ספק. קשה היה להם להבין זאת, ומשהחלו לשוחח
על כך נזכרו שלמרבית הפליאה רכש אהוד כבוד רב ליעל, ומעולם לא
נשמעה תלונה כלשהי עליה מפיו.

אהוד ויעל גרו בשכונת וילות הסמוכה לחוף הים. אמנם כבר עם
הגיעם לשכונה זו-לפני כחמש שנים-היה אהוד מפורסם, אך עדיין היה
סופר מן השורה, ללא המוניטין הרב שזכה לו לאחרונה. השכנים היו
די מרוצים כאשר הגיע הזוג שפר לשכונתם; המגורים במחיצת אמן
קסמו להם. אולם בחלוף הזמן החלו השכנים, ובעיקר השכנות, להיות
פחות ופחות מרוצים מכך.

מה שהביא לידי כך היתה העובדה שהזוג שפר רעשני למדי. כמספר
חודשים לאחר הגיעם לשכונה החלו להישמע בבקרים קולות מוזרים
מכיוון ביתם. מדי בוקר, כשעתיים לאחר שהחמה היתה מגלה את אורה,
היו מתעוררים אהוד ויעל (ויחד עימם השכנים שמסביב...) בקול
תרועה רמה. צעקות היו בוקעות מביתם, בעיקר מפי יעל. לעתים אף
היו נשמעות צלחות מתנפצות ברעש עז. קולו של אהוד כמעט שלא
נשמע. האמת שהשכנים-והכוונה לגברים שביניהם-לא היו מוטרדים מכך
יתר על המידה, מכיוון שבשעת בוקר זו רובם היו בדרכם לעבודה.
לכן טבעי הדבר שהשכנות היו הסובלות העיקריות.  

כחצי שנה לאחר תחילת המריבות בבית שפר יצא ספר נוסף של אהוד.
היה זה אחד הספרים שהיווה משקל מכריע בהחלטה על הענקת פרס
הנובל. הוא היה שונה מספריו הקודמים והביא רענון חדשני לספרות
בארץ. המבקרים יצאו מגדרם ולא מצאו את המילים לתיאור הכשרון
שהתגלה בספר זה. הם עמדו על השילוב של עלילה מרתקת יחד עם
תיאור עשיר ומורכב, אך עם זאת בהיר ההבנה. אחד מהם כתב: "כל
הכבוד מר שפר- זה השופרא דשופרא".

כך או כך, השכנות שהזדרזו חיש מהר לרכוש את הספר כעצת המבקרים,
החלו לראות באהוד דמות נערצת. קסם להן במיוחד בחירתו לגיבור
הסיפור באישה ולא בגבר. ובהתייחסו לאותה גיבורה ניכרו בבירור
הכבוד וההערצה הרבה שהעניק לנשים בכלל. אך קשה היה להן להבין
כיצד הוא יכל לתאר באחד הקטעים, שבו מגיעה הגיבורה אל בית
אהובה והיא מטפסת במדרגות עם נעלי העקב שלה, ונקישות נעליה
נשמעות לו כצלצול ענבלים, בעוד שבביתו שלו, של אהוד, מתהלך
השטן בדמות אישה והנקישות היחידות שהוא שומע הן ניפוץ הצלחות
מדי בוקר.

בחולפו על פני שכנותיו ברחוב תמיד הקדים להן שלום ופטפט עמן
מספר מילים. הן היו רואות בכך מחווה בל ישוער ולעתים אף היו
מעזות לשאלו על כוונתו בקטע מסוים בספרו. אך לשמע שאלות כגון
אלו נהג לענות: "ואיך הגברת הבינה היא את הקטע? זאת תחילה
הייתי רוצה לשמוע". ולאחר שהן היו אומרות את דברן נהג להשיב
שזו בדיוק היתה כוונתו. כך רכש את אהדתן אליו.

מכאן לא יפלא הדבר, שבענין הסכסוך שבין הזוג שפר, נטה הכף
מבחינת השכנות לטובת הסופר במידה לא מבוטלת. קשריהן עם יעל היו
רשמיים בלבד. באחת משיחות הקפה שלהן אמרה האחת: "אני לא מבינה
כיצד היא מעזה-לו לי היה בעל כזה הייתי עושה כל שביכולתי כדי
שיוכל לכתוב בשקט ויתפנה למלאכת הכתיבה-הייתי עפר לרגליו".
-"ומה שמרגיז זה שהוא כל-כך נחמד" - אמרה השניה. וגם לשלישית
היה מה לאמר: "וגם נורא חתיך".

ועל מה נסבו המריבות שביניהם?! שהרי בכל בוקר למצוא עילא
לריב-אין זה עניין של מה בכך. מדי בוקר, בשעת הזריחה, היתה
נעורה יעל משנתה, שותה את קפה הבוקר שלה ומיד פותחת בכמה
תרגילים אירוביים להמרצת מחזור הדם. לאחר מכן היתה עוברת מלאת
מרץ לסידור הבית. ואהוד מצידו היה דואג ביום הקודם שלא יהיה לה
משעמם חלילה. בחדר עבודתו השאיר אי סדר מושלם: אפר המקטרת שלו
היה מפוזר על השטיח בצורה בולטת לעין, וערמת דפים היתה מתגוללת
על הרצפה. יעל היתה רגישה מאוד לאי סדר זה, אם לא לאמר אלרגית.
כך שבראותה את כל זאת היתה פוצחת בצרחות עד אשר אהוד היה נעור
אף הוא משנתו. ואז כבר שום דבר לא יכל לעצור בעדה-היא היתה כבר
בעיצומה של האקסטזה. ואומנם בכל בוקר לראות מחזה מבעית שכזה
יכל להוציא כל אדם רגיל מדעתו-כל שכן את יעל.

אהוד לא ניסה למנוע כל זאת, לא ניסה להשתפר. כאילו שטוב לו
בכך. ואז היה מחל הויכוח. יעל היתה מתרתחת כולה וכאחוזת אמוק
מתנפלת על אהוד. ואף הוא החזיר מלחמה שערה. אמנם לא בקולי
קולות כמוה-אם כי בשקט-דבר שקומם אותה יותר, אך עם זאת התעקש
שזו דרכו ואין לה כל סיכוי לשנותו. הוא היה מתריס בפניה: "אין
לך ברירה אלא לקום בכל בוקר ולנקות ולסדר אחרי. וכי יש לך משהו
אחר לעשות ?!"

ואכן מצבם הכלכלי הטוב שיחרר את יעל מהצורך בעבודה קבועה. פרט
לפעולות ההתנדבות שלה בכל מיני ארגונים ומספר חוגים בשעות
הערב, היה יומה פנוי. לאחר שהיתה שומעת את דבריו המתגרים התיחה
לעתים, בחמת זעם, צלחות וכלי זכוכית על הרצפה.

אהוד היה ברגעים אילו רוגז מאוד ומהבעת פניו נשקפה כל מנת הצער
שבעולם. ואז היה קורה הדבר. ליבו היה מחל לפעום בחזקה וכמות
גדולה של אדרנלין היתה שוטפת את מוחו. הוא היה יוצא את ביתו,
וזאת מבלי לשכוח את בלוק הכתיבה, העט הנובע ומקטרתו. כך היה
פוסע בדרכו לחוף הים-מרחק קצר מביתו. ואז מתישב על אחד
הספסלים, מביט אל הגלים ומבעד לעשן המיתמר ממקטרתו, רוחו היתה
פורשת כנף אל עולמות אחרים. שם-מול הים- רקם את עלילותיו. הוא
היה כצופה בסרט שתמונות תמונות נגלות לעיניו. והמחזה מרשים.
בראשו היו מסתדרים הקטעים בנפרד ולאחר חיברם בהרמוניה מופלאה,
כתלאים שחוברו להם יחדיו לאריג משובח, בתפרים נסתרים.

ואז נותר להעביר זאת אל הניר הממתין. ומעבר זה בין המוח-בין
המופשט-אל הניר, מעבר שהיה מאז ומתמיד חלק בעיתי בעבודת הסופר,
היה אצל אהוד כזרם חסר מעצורים. בשטף רשם מילה אחר מילה. לעתים
היתה ידו מתעיפת קמעא, או-אז היה מטלטלה כאומר: "לא, אל
תאכזבני כעת" .

וכך חזר המעשה מדי בוקר. לאחר הריב היומי היו באים רגעיו
הגדולים אל מול הים. ובחוזרו לביתו בצהרים, אכל ונח מעט. לאחר
קם מלא מרץ והעביר את שכתב בבוקר למכונת הכתיבה. אף אחד
מסיפוריו לא נרקם ממש בחדר עבודתו. הכל נעשה על החוף.

יש שהשכנות היו מבחינות בו בשעות הבוקר כותב על הספסל. רחמיהן
היו נכמרים עליו והיו אומרות: "מסכן, אפילו לכתוב בבית אינה
נותנת לו." ואכן הגיעו הדברים לידי כך שבבוקר בהיר אחד הגיעו
שלוש שכנות לבית שפר, וביודען שאהוד אינו נמצא בביתו בשעות
הבוקר, ביקשו לדבר על ליבה של יעל. תחילה ניסתה יעל להסביר
שאין האשם בה ושבעלה הוא 'פרזיט אחד גדול'. היא עושה כל
שביכולתה בכדי להסתדר עמו אך ללא הועיל. אולם השכנות, שאת דעתן
עליה כבר חרצו מזמן, לא הותירו לה כל סיכוי. הן ניסו לכפות
עליה את דעתן באומרן שעליה לוותר לו על הכל ולאפשר לו לעסוק
בשלווה במלאכת הכתיבה. - "אין ספק שהוא הגיע להישגים מרשימים,
אך אולי את מונעת ממנו להגיע לגדולות ונצורות מכך"- אמרה האחת.
לבסוף לא נותר לה אלא לאמר להן שנוכחותן אינה רצויה, והן
הסתלקו בפנים זועפות.

לעתים נזכר אהוד בימים עברו, עת היה סופר מתחיל המחפש את דרכו.
אז ההשראה היתה כמעט תמיד בהישג ידו. לפני נישואיו ליעל, שעה
שהתאהב, היתה רוחו מזמרת לה והסיפורים היו נקבצים מאליהם.
לפעמים די היה בחיוך קטן של נערה שראה ברחוב כדי לגרות את
דמיונו.

גם לאחר נישואיו היה הדבר כך. אמנם אז טרם שניכר בו הכשרון
הגדול, אולם לא פקדוהו יסורי הכתיבה. וכשנולדה ביתם הבכורה
נכנסה בו רוח חדשה. כל חיוך או מבט של הקטנה עוררו אותו. אך
בחלוף השנים נכנסו חייו לשגרה היומיומית והשעמום פקד את ביתו.
בתו גדלה וכבר שרתה בצה"ל ובנו למד בפנימיה הריאלית שבחיפה. אז
כבר לא היה די בגירוי קטן בכדי להביאו לידי כתיבה. פעם נהג
לצאת את ביתו ומראות הרחוב והנשים הנאות בבגדיהן המהודרים היו
משיבות את רוחו. אך כעת לא די בכך. מעיינו יבש והוא חש
ריקנות.

אז היה מהרהר: -הנה איוב שצרות אין ספור ניחתו על ראשו ורק אז
נתמרקה נפשו, התעלתה לעולמות הגבוהים ותהתה בשאלות היסוד של
מהות החיים ודרכי הבורא. אהוד נזכר בשורה מספרו של ברנרד מלמוד
'חיים חדשים': "יש שתחת הנטל מוצאים את חרותם". -הרי כך הדבר;
דברים יפים ביותר נוצרו מתוך המצוקה והסבל.

והמוסיקה השחורה שכה אהב-הבלוז הג'אז ומוסיקת הנשמה-הרי שנוצרה
מתוך מועקת העבדות. אין ספק-חיים טובים ורגועים מביאים את
החדלון, חשב. כך הגיע אהוד אל גורלו שלו-לא, אין הוא רוצה
חלילה באסונותיו של איוב, אין צורך להגזים-אך גם כך הרי שלא
ניתן להמשיך.

באותה 'תקופת יובש' של משבר בכתיבה והרהורים פילוסופיים אלו,
אהוד היה שקוע בקריאת הביוגרפיה המרתקת של חוזה המדינה בנימין
זאב הרצל, מפרי עטו הכישרונית של עמוס אילון - בבחינת, אם לא
יכול לכתוב אז לפחות שיקרא. הוא מאוד הזדהה עם הרצל,
שהמלנכוליה היתה בת לוויתו, וגם הוא נהנה מעגמומיות נפשו ומצא
בה נועם ועונג - ביומנו של הרצל נמצא המשפט: "יכול אני להיות
מאושר רק בשעה שאני אומלל לחלוטין." הוא ממש קינא בהרצל,
שבעקבות נישואיו האומללים, כתב בפתק שנמצא ביומנו:
"טרגיקומדיה: האשה הגורמת לגילוי אמריקה (ביסרה את בעלה)"-
משפט שנראה כמבשר את יעודו בתהליך הציוני או כרעיון למחזה
(הרצל עסק גם בכתיבת מחזות). אך את הרצל אימללה אשתו ההיסטרית
שסבלה מהפרעות נפשיות - אבל מה איתי?! מדוע לא זכיתי גם אני
באשה כזו?! מאין תבוא עלי מנת היסורים שתיצרוף את נשמת האמן
שבי?! איה כוס תרעלתי?! -זעקה נפשו התועה בחפשה מזור.

ואז נכנסה בו רוח שכזו, שהביאה אותו לכדי הבנה, שאף אצלו, ממש
בביתו שלו, ישנו הדבר. כך החל להציק במעט לאשתו. מדי פעם היה
משאיר את חדרו באי סדר. לעתים אף היה מקניטה במעט. כך היה
מביאה לידי רוגז ולפעמים אפילו לריב קטן. וכבר היה זה מספיק
לו. הריב היה מוציאו מן השגרה ומגוון את חייו. היצירתיות שבו
היתה קמה לתחיה. ברוב התלהבותו מ'הגילוי המדהים', שירבט בפנקסו
כשחיוך משונה חומק תחת שפמו הקצוץ והדק: "אמלל את אשתך והפוך
אותה לספרות" - בהאי לישנא - מדריך למשתמש לסופר המעורער.

שיחק לי המזל, הרהר, שדוקא יעל היא זוגתי. אשת חיל מתוקה שלי.
ובחלוף הזמן השתכלל. הוא שלט ביעל כביד אמן, פוגע בנקודותיה
הרגישות ביותר. שהרי עם הזמן נדרש לו גירוי חזק יותר. אהוד
לעתים ריחם על ידידיו הסופרים שהיו נעזרים בטיפה המרה ולפעמים
אף גרוע מכך - בסמים שונים - להמרצת כתיבתם, אולם יחד עם זאת
הבין שגם דרכו שלו הינה דרך אחת להתמכרות.

מדי פעם היה נותן דעתו על חייה הבלתי נסבלים של אשתו. אולם
מבחינתו היה זה מצב אידיאלי, ומכיוון שהכתיבה היתה בראש
מעייניו, לא נתן להרהורים אילו להסיתו מן הדרך. וכשהיה תוהה -
מה יהיה כאשר תתעייף ומטען המרץ שבה יאזל, או שמא אדישות תקפוץ
עליה-היה נתקף דאגה. -'עלי לעשות כל שביכולתי בכדי למנוע זאת'.
ואכן עשה למען כך רבות. ראשית דאג למלאי הקפה. תמיד שמר כמה
קופסאות למקרה חירום. הוא ידע עד כמה ממריץ הקפה את יעל במיוחד
בשעות הבוקר. וגלולות הוואליום היו מוקצות מחמת מיאוס. פעם מצא
כמה כדורים כאלה באחת המגירות, וכבר באותו היום הרצה ארוכות
בפניה על הנזקים החמורים שעלול כדור זה לגרום, ואף העז לאמר לה
שידידו הרופא טען פעם בפניו שכדור זה מעודד הופעת קמטים, שכן
הוא מרפה את שרירי הפנים-דבר שהוא פרי דמיונו הקודח.

לאחר הטענות כלפיה מצד השכנות, הרהרה יעל שמא בכל זאת יש בה
איזשהו טעם לפגם. אולי באמת היא מפריעה מבעלה את מלאכת הכתיבה.
היא  נזכרה בקטע מתוך אוטוביוגרפיה שכתבה פילגשו של אחד
הסופרים המפורסמים בעולם. באותו קטע מתארת הפילגש את אשר
העניקה לאהובה מחסדי גופה. ולאחר ציינה שזו היתה תרומתה לעולם
הספרות, שכן בכל הזדמנות ציין הסופר בפניה את גודל ההשראה שהיא
מעוררת בו. ולבסוף ציינה אותה זנזונת ללא שמץ של בושה - 'אפשר
שכמה מן הסיפורים היפים ביותר נרקמו אי שם בין רגליי...' וכך,
מתוך אותם הרהורים עלתה וניקרה במוחה של יעל השאלה: 'ומה אני
עושה בשביל ספרות?!'

אהוד היה יצירתי ופורה מעין כמוהו. כמדי שנה הוציא שני ספרים
מתחת ידו. הם היו כתובים בסגנון חדשני ועם זאת אהודים על הקהל
הרחב. תיאוריו העשירים היו סוחפים את הקורא אל מחוזות נעלמים
ומותירים אותו פעור פה אל מול גודל הדמיון. הצלחתו היתה
כבירה.

וגם במיטה היה יצירתי ובעל דמיון. אהוד התעלה על עצמו ופרט ביד
אמן על גופה המרטיט של יעל. אף תענוג לא חסך ממנה. - יש לשמור
על רעננותה- סבר. לעתים, ברגעיה הגדולים, שהיו תכופים אצלה,
חשה שהמיטה כאילו קורסת תחתיה. אין ספק, סבר אהוד, חוויותיה
המיניות היו פיצוי מה על סיבלה היומיומי.

באחד הבקרים-לאחר המריבה היומית-הלכה יעל אצל הרב. היא חשה
שהגיעו מים עד נפש. ומכיוון שאף אחד לא היה מוכן להקשיב לה,
קיוותה שהרב יוכל לבוא לעזרתה. משפחת שפר היתה ידועה כשומרת
מסורת ואהוד היה מבאי ביתו של הרב. היתה ביניהם ידידות עמוקה
והם רכשו כבוד רב זה לזה. אהוד כיבד את ידענותו המופלגת של הרב
בתורה, ואילו הרב העריך מאוד את אהוד על הכבוד הבינלאומי שהביא
לעם היהודי כסופר מהמעלה הראשונה, ובמיוחד מצאה חן בעיניו
הצורה המכובדת שבה הציג את הדמויות היהודיות בספריו.  

יעל שטחה בפני הרב את כל אשר על ליבה, אולם ההפתעה לא ניכרה
בפניו. נראה שגם אליו הגיעו השמועות. כצפוי הוא נטה לצד בעלה,
שכן כיצד יתכן שסופר ברמתו מסוגל לעולל מעשי נבלה שכאלו. הוא
אמר לה שמכיוון שרק היא ובעלה נוכחים בביתם בנסיבות אילו, לא
ניתן להסתמך על עדותה בלבד, נכונה ככל שתהיה, ושאין בכוונתו
לזמן את בעלה בענין. הוא הפציר בה לנהוג בדרכי נועם, בנחת רוח,
ואמר :"אף אם נניח כי דברייך הם אמת צרופה, נסי לוותר לו. נסי
להגיע לשלום בית - היי כשמן למאור..." היא דרשה ממנו שידבר על
ליבו של בעלה וניסתה להבהיר לו שלדבריו יש משקל רב בעיני אהוד.
אך הרב סרב לכך בכל תוקף ואכזבתה היתה גדולה.

מסתבר שהרב אכן פטר אותה בדברים בטלים, אולם ענין זה לא חדל
להעסיקו לגמרי, שכן כעבור כשבועים בפוגשו את יעל בעיר, ביקש
ממנה לסור למשרדו. הוא אמר לה: "רציתי שתדעי, גברת שפר, שענינך
היטרדני לא מעט. לא שחלילה מטיל אני דופי במר שפר הנכבד, אלא
מכיוון ששמעתי את זעקתך כי רבה ומה גדול סיבלך, הפכתי והפכתי
בדבר ונראה לי שאוכל לעזור לך במעט".

הרב סידר עצמו, עד שמצא את התנוחה הנוחה בכסאו, לאחר זקף מעט
את גבו והביט ביעל במבט מרצין. יעל נדרכה בציפיה למוצא פיו
והוא המשיך בדבריו: "כאמור אינני נוטה לצד זה או אחר, אלא מנסה
להביא את השלום לביתכם. ובקיצור, משנתתי את דעתי בענין ובזכרי
את ספריו הנפלאים של בעלך-שבעוונותי הרבים אני חוטא לעיתים
בקריאתם-עלה במוחי הרעיון הבא, ר"ל הבה ונתחכמה לו: בסיפרו
האחרון מתאר בעלך מערכת יחסים בין אשה ובעלה. במערכת זו בולטות
המחוות ההדדיות בין בני הזוג. והיות שכידוע הסופר אינו בורא
עולם חדש, דהיינו אינו יוצר יש מאין, אלא כדברי כמה
פסיכולוגים-סיפוריו מהווים את מאוויו הכמוסים ביותר שבתת
המודע, אזי חושבני שמן הראוי שתנהגי בו כדרך שהגברת ברומן שלו
נוהגת בבעלה. על תחסכי במילים כגון: מחמל נפשי וכו'. וזאת גם
אם לפי דברייך אינך מקבלת שום יחס מצידו. מכך, סבור אני, רק
טובה יכולה לצמוח." יעל הודתה לרב בחום על תמיכתו והם נפרדו
לשלום.  

ואכן דברי הרב נסכו מעט תקוה בליבה הדואב. חדורת כוונה והחלטית
החלה לנהוג בבעלה כאמור. אף שהכירה היטב את ספריו של בעלה,
החלה שוב לעיין בכמה קטעים נבחרים שרעננו בזכרונה את אופי
הדיאלוגים.

כבר בבוקר שלמחרת קיבל אהוד ספל קפה למיטה בתוספת: "בוקר טוב
יקירי. הישנת טוב מחמלי". ובעודו המום משינוי הסגנון וכולו
ציפייה לצרחות האקסטזה, החל להבין שאותו בוקר הינו בוקר שקט
למדי.

כשלב ראשון ערך אהוד חיפוש מדוקדק שמא חדרו גלולות הוואליום או
סם הרגעה אחר לביתם ושיבשו דעתה של אשתו. לאחר שחיפושיו העלו
חרס, בדק את מלאי הקפה וגם כאן מצא שהכל כשורה. וכשראה שאין כל
סיבה נראית לעין להתנהגותה המוזרה של אשתו, קיווה שהענין יחלוף
לו מאליו. מותר לה יום אחד לנוח, חשב.

באותו בוקר הלך לים אך שום דבר מיוחד לא קרה, מוחו סירב להמריא
למחוזות הדמיון, והוא ישב על הספסל ובהה מול הים המשמים. לפתע
הבחין בעורב שחור וגדל מימדים שחג מעליו. מדי פעם ביצע העורב
גיחות, כשירד מהגבהים לכיוון אהוד ולאחר נסק שוב, ואהוד עקב
אחריו בהשתאות. באחת הגיחות, בעודו מביט כשהוא מסוכך בידו על
עיניו מחמת קרני השמש הבאות ממזרח, פעור פה ומנסה לדאות יחד עם
העורב על כנפי הדמיון, הבחין פתאום במשהו שצונח לקראתו מכיוון
העורב, אך בשל סינוור השמש הוא איבד באיזשהו שלב קשר עין עם
אותו חפץ שיורד לכיוונו, עד שפתאום נחבטה בפניו לשלשת - היא
כיסתה את עיניו ופיו והוא הזדרז לשטוף פניו במי הים, ולאחר
רוקק את מי הים המלוחים. לאחר שנרגע חייך ונזכר שנוהגים לאמר
שזה מביא מזל; הוא כלל לא חשב שעורב אינטליגנטי ודי צלף, פשוט
חרבן לו על הפרצוף! איך שאנשים  מסבכים לפעמים מצבים
פשוטים...

אולם יעל התמידה בדרכה ללא לאות. תמיד כשהיתה מנסה לבחון את
חייה עם אהוד, הגיעה למסקנה שבד"כ הכל בסדר ביניהם ולפעמים
אפילו נפלא, פרט לאותה שעת בוקר ארורה. מעבר לשעה זו היו לה
רגעי אושר לא מעטים, ואהוד הרעיף עליה אהבה גדולה. במיוחד היו
זכורים לה לטובה החופשות שהיו מבלים יחד. שם התנהג כאדם אחר
לגמרי. וכעת החליטה שצריך לשים קץ לכל המריבות הללו, ואז יהפכו
חייה לרצף אושר קסום.

כל נסיונותיו להעלות את חמתה ולפחות להביאה לידי ריב קטן, עלו
בתוהו. הוא פיזר בחדרו לכלוך יותר מן הרגיל, ניסה להקניטה
כשהיתה מדברת אליו בלשון: 'יקירי, מחמלי וכו', אך כל זאת ללא
הועיל. בקרים משעממים עד מוות השתלטו על בית שפר.

אהוד פסק ללכת לים כדרך שהיה עושה מדי בוקר, וסיפוריו נקלעו
למבוי סתום. מוחו פסק לרחף בעולמות הקסומים ונחת על הקרקע
הקשה. נראה שהוא חסר את הגירוי היומי. לפעמים ניסה לאלץ את
עצמו לשבת ולכתוב, אך מיד נעשה ראשו כבד עליו ומילה אחת לא
יצאה תחת ידו. תחושת אין אונות השתלטה עליו והוא שקע בדיכדוך
מר. הזיות היו תוקפות אותו ביום, ובלילה שנתו נטרפה והיה נעור
מסיוטים. הוא חש שאט-אט דעתו אובדת עליו בתהום הנשייה.

ויעל, עיקשת מתמיד, חיוך מרוח על פניה משך כל שעות היום, ודברי
זוועה כגון: יקירי ודרלינג, מזמרים מפיה. בקיצור, גהינום
מושלם.

אולם, עם כל זאת, יעל הבחינה במצוקתו של בעלה והחלה להתעורר בה
המחשבה שיש לדבר קשר עם שינוי יחסה אליו. היא שוב פנתה לרב
ואמרה לו שלאחר שעשתה כדבריו, אומנם פסקו המריבות אך נראה
שבעלה כבר אינו אותו אדם, הוא מדוכדך ואינו כותב... הרב הקשיב
ברוב קשב, ולאחר אמר לה שעליו להבין את פשר הדבר והוא יקרא
לבעלה לשיחה. בפוגשו את אהוד בשבת בבית הכנסת, שאל לשלומו ואמר
לו שפניו אינן כתמול שלשום. אהוד אכן סיפר לו שהוא אינו
במיטבו, וחייו הולכים מדחי לדחי.  הרב ביקשו לסור אליו ללשכתו
למחרת בבוקר.

בשעה שהרב הכין עצמו לפגישתו עם אהוד, הביט שוב על פטיש העץ
שהיה מונח על שולחנו דרך קבע. לפני שעמד להתמנות כדיין, הוריש
לו אותו אביו עליו השלום, ששימש כראש בית הדין הרבני. כשהעביר
לו אביו את הפטיש אמר לו: "קח בני פטיש זה שישמש גם אותך על כס
הדיינות, ודע לך כי כמה  מעלות לפטיש זה, ואמנה אותן מן הקל
לכבד - האחת: סמכותיות בבית הדין, שיעזור לך להשליט מרות;
והשניה היותר חשובה: להזכירך את האחריות הגדולה שעל כתפיך
בבואך לגזור משפט; והשלישית החשובה מכולן: להראותך יומם וליל
מורא שמים וצניעות - ריבון העולמים הוא מעל לכל, ואם הוא ישגיח
בך שמעדת ושלא עשית משפט צדק, בדיני ממונות או אף גרוע מכך
בדיני נפשות, חלילה, חבטת הפטיש שינחית האל על ראשך, ביד חזקה
ובזרוע נטויה, היא כאין וכאפס לעומת פטיש קטן זה. ואם ענין קשה
יהיה מונח לפניך ולא תדע אנה תפנה וכבר אני אלך לעולמי, תוכל
לעלות לקברי, ואשתדל כמיטב יכולתי לשמש כשליחך ליושב במרומים.
ואני מקווה שבעזרת האל תנהג כראוי."

די היה לרב בשיחה קצרה עם אהוד בכדי להבין במה דברים אמורים.
הרב הבחין היטב בשבר הכלי שמוטל לפניו. הוא הבין שמה שהציע
ליעל לעשות, לא רק שלא הועיל, אלא אף החמיר את המצב במידה רבה,
והרגיש שמדובר בדיני נפשות ממש. הוא עזב את לשכתו כשהוא עצוב,
עצוב מאוד.

למחרת גזר על עצמו תענית, עלה לקבר אביו והתפלל בכוונה גדולה -
הוא ביקש מהאל שיעשה עימו חסד - הוא פנה בתחנונים: "ריבונו של
עולם, האר פניך לעבדך, פתח לי שערי בינה, שערי חכמה, ולו רק
ברמיזא, הושט לי אך את קצה החוט... ומשם כבר אני מבטיח שאמשיך
ללכת את כל הדרך עד גמירא." לאחר מכן הסתגר בלשכתו וחישב
מחשבות מרובות. מדי פעם היה אוחז בפטיש העץ ומחשבות נוגות היו
עוטפות את ליבו. אך באחת הפעמים כשאחז בפטיש, פתאום אורו
עיניו, כאילו יד נעלמה נטלה קורה מבין עיניו, והנה רואה הוא את
הדרך בבירור למרחקים... מיד הזדרז וקרא ליעל ואמר לה: "ראשית
חידלי מיד מן הדרך שבה הצעתי לך לנהוג, היה זה רעיון שאין לו
דבר עם ענינינו". הוא הגיש לה פטיש דומה לשלו שרכש במיוחד
עבורה, ואמר לה: "קחי לך פטיש זה ואני מבקש ממך לעשות כך: בכל
בוקר בעוד בעלך נם את שנתו, חיבטי בראשו שלוש פעמים, לא יותר
ולא פחות".

יעל נדהמה לשמע בקשתו ולפני שהספיקה לשאול, אמר לה: "הראשונה
חלשה בכדי שיתעורר, השניה יותר חזקה בכדי שיחוש את החבטה,
והשלישית יותר חזקה, אבל שלא תביא לנזק חלילה, בכדי להסיר ספק
מליבו שמא הוא חולם או הוזה... ובכל בוקר חבטי בו בצד שונה של
ראשו, כדי שלא יתרגל חלילה. בשבת תנוחי, אבל בשאר הימים אנא
הקפידי, בכל בוקר!" יעל ניסתה להציע שבכדי לרכך את המכות, תניח
לפחות כרית על ראשו ורק אז תכה בפטיש, אך הרב שזיהה את העכבות
שעורמת האהבה על ליבה, הלם בחוזקה בפטיש על השולחן, ופסק בחוסר
סבלנות: "שום כרית, הכי בו כפי שהוריתי לך!" יעל נרתעה לאחור
עקב תגובת הרב ויותר לא הוסיפה הערות שכאלו.

הרב סירב לפרש את דבריו ורק ביקש ממנה לנהוג כך; לבסוף רק
הפטיר: "איפכא מסתברא - לפעמים אנחנו, בני האדם, מסבכים מצבים
פשוטים שלא לצורך, וכאן גם אני מעדתי...", אמר ולא יסף. לפני
שעזבה יעל את המשרד ביקשה לשלם לפחות על הפטיש, אך הרב הגיב
בתנועת ביטול החלטית.  

ומיום שהחלה יעל לתת לאהוד בראש, חייהם הפכו למופלאים כפי שלא
היו מאז ומעולם. ובקרב הבריות פשטה לה השמועה, שעולם הספרות
הבינלאומי החל לגלגל רעיון להקמת מוסד, שיעניק פרסים רמים יותר
מפרס נובל... ובערב שבת שינתה ממנהגה ובמקום להדליק נרות
רגילים - התקינה את הכוסיות ונתנה בהן שמן זית משובח, ומשעה
שהדליקה את הפתילות, מאור גדול שטף את ביתם.