[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הקדמה

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא סיפור אמיתי בהחלט. אני אודה שפה
ושם ייפיתי קצת את המציאות מטעמים אומנותיים. אולי החסרתי פה
משהו, ואולי הוספתי שם משהו אחר. לבקשת המשפחה השמות שונו.
אבל, אני לא אגזים כשאומר שלפחות 95 אחוזים מן הסיפור הם דיווח
מדויק (גם אם לא אובייקטיבי) של המציאות.


חלק ראשון - "דברים שלא האמנתי שיכולים לקרות אצלי בבית"

הסיפור שלי מתחיל דווקא בצורה מאוד אופטימית. יום אחד, בערך
שבועיים לפני הגיוס שלי מצאתי את עצמי יושב בבית ופתאום מצלצל
הטלפון. מצדו השני התחיל לדבר קול לא מוכר של בחורה:

+"שלום, אפשר לדבר עם יובל?"
- "מדבר..."
+"הי יובל, קוראים לי נופר ואתה לא מכיר אותי, אבל קיבלתי את
הטלפון  שלך מחברה משותפת  ו .ו... בקיצור אמרו לי ששווה להכיר
אותך" (מילים שלה לא שלי).

בכל אופן, דיברתי עם אותה בחורה שיחה של איזו חצי שעה טובה,
ולמען האמת זו הייתה אחת השיחות הכי טובות שהיו לי עם מישהי
בטלפון. הגענו לנושאים שלמען האמת לא ידעתי בכלל איך הגענו
אליהם, או למה בכלל אני מספר לה את כל מה שסיפרתי לה. אחרי חצי
שעה היא אמרה שיש לה שיחה בקו השני ושהיא כבר חוזרת. מיותר
לציין שלא שמעתי ממנה שוב. נו טוב, חשבתי לעצמי, לא הרווחתי
שום דבר ולא הפסדתי שום דבר. לא לקחתי את זה קשה. אמנם היה לי
קצת מוזר העובדה שהיא לא הייתה מוכנה להגיד לי מי היא אותה
חברה משותפת, או העובדה שבדיוק עברתי דירה ולאף אחד מהחברים
שלי לא היה את הטלפון החדש שלי אבל מילא.

אחרי בערך שבועיים (יום אחד בדיוק לפני הגיוס שלי) שוב קיבלתי
טלפון, אבל הפעם לפלאפון, והשיחה לא הייתה מזוהה. כמו כן, הפעם
היה זה קול לא מוכר של גבר:

#"שלום, יובל?"
- "כן..."
#"שלום יובל, מדברים מהמשטרה"

(לרגע לא ידעתי מה לעשות אבל די שלטתי בעצמי)

- "שלום... איך אפשר לעזור לכם?"
#"אתה בבית?"
- "לא, אבל אני מניח שאני אהיה שם תוך חצי שעה"
#"בסדר גמור, נדבר כשתגיע"

שיקרתי!! הייתי בבית בדיוק תוך חמש דקות, אי אפשר לדעת היום מי
מנסה לעבוד עליך ולמה. כמובן שכשהגעתי לבית, המשטרה כבר הייתה
שם. הם הציגו לי תעודות וביקשו להיכנס. הרבה ברירות לא היו לי.
בנקודה זו התחיל החלק הראשון של החקירה שלי. החוקרים (שלושה
במספר) רצו לדעת אם אני מכיר מישהי בשם תמר. לא הכרתי. לאחר
מכן הם אמרו לי שהיא קוראת לעצמה באייסיקיו בשם מריפוסה ואת
השם הזה הכרתי. אני רוצה להדגיש כבר עכשיו שכל קשר שהיה לי עם
אותה מריפוסה היה וירטואלי לחלוטין: לא דיברתי איתה בטלפון, לא
נפגשתי איתה ובטח ובטח שלא הייתי אצלה בבית. אולי דברים אלו
נבעו מן העובדה שמריפוסה הייתה בסך הכל בת 14!!! בכל מקרה,
לאחר מספר שאלות החוקרים סיפרו לי שאותה תמר התאבדה חודש לפני
כן. במילים אלו ואחרות הם טענו בזמנו שאני הייתי בקשר צמוד
איתה, ויותר מכך שאני שכנעתי אותה להתאבד. ניסיתי להסביר להם
שלא הכרתי אותה בכלל, ושאני בכלל נגד התאבדויות אבל ללא הועיל.
גם לא הועילו כל ניסיונותיי לשכנע אותם שאפילו לא ידעתי שאותה
תמר התאבדה.

במהלך אותה חקירה הם שאלו אותי שאלות על כל מיני אנשים שאני
מכיר וכמה פעמים גם שאלו אם אי פעם קראתי לעצמי באינטרנט מרקו.
כשאמרתי פעם אחר פעם שלא, נתקלתי בקיר אטום!! בסופו של דבר,
בערך אחרי שעה, החוקרים הודיעו שהם סיימו אבל לפני שהם הולכים
הם רוצים לדבר עם המפקד שלהם. לרגע  חשבתי שהסיוט המוזר הזה
נגמר אבל כמה שאני טעיתי!!! אחרי עשר שניות שיחה בדיוק הם
הודיעו לי שיש להם עוד כמה שאלות שהם רוצים לשאול, אבל אני
צריך לבוא איתם לתחנה. שוב, כמה ברירות היו לי? אז הם לקחו
אותי בניידת, וכבונוס מיוחד הם לקחו לי גם את המחשב וכמו כן
דוגמא של כתב היד שלי.

חלק שני - "בתחנה" או "פלשבקים מסרטי משטרה גרועים"

אחרי נסיעה משעשעת משהו של חצי שעה הגענו לתחנת המשטרה הראשית
של מרחב מרכז. במשך כל הנסיעה השוטרים ניסו להצחיק אותי ללא
הצלחה מרובה (כנראה שחוש הומור הוא לא תנאי כניסה לכוח
המשטרתי). בכל אופן, הגענו ושמו אותי בחדר קטן ולבן להחריד. את
המחשב שלי שמו בחדר אחר. אני משער שזה כדי שלא נתאם עדויות.
למי מכם שמתעניין המחשב שלי יצא נקי מהחקירה. היה לו אליבי.
הוא היה איתי בזמן המדובר...

אבל נחזור לעניינו! באותו החדר ישבה חוקרת מבוגרת שבלי שום
הקדמות ושום גינונים התחילה לתקוף: "איך אתה מכיר את תמר? למה
היית אצלה בבית? מי זה שלומי? מי זה ג'ורג'? למה אתה מציג את
עצמך בשם מרקו?".

אני מניח שאני צריך לעשות כאן הפסקה קטנה למען כל אלה שלא ממש
מכירים אותי. במהלך הזמן שגדלתי בפנימית "בויאר" בירושלים,
התפתחו ביני לבין החברים שלי כמה בדיחות אישיות שקיבלו ממדים
די גדולים ובשלב מסוים די קיבלו חיים משל עצמם. אחת מן הבדיחות
האלה הוא שלומי. שלומי היה ויהיה תמיד פיצול האישיות הנאמן
שלי. ההפך הגמור וממני ובן אדם חסר טאקט לכל דעה. לא קיים היום
מישהו שבאמת מכיר אותי ולא זכה להכיר את שלומי. ג'ורג' לעומתו,
או בשמו המלא הלורד ג'ורג' גריפין השלישי, הוא הקעקוע שמתנוסס
על גבי. חוץ מקיטורים קלים פה ושם אין לו באמת מעמד, חוץ
מהתואר המלכותי המזויף שלו.

אם כבר עשיתי הפסקה יש עוד כמה נקודות שמצריכות הסבר קטן. אם
תשאלו את רוב חבריי הטובים ובכלל אנשים שמכירים  אותי קצת יותר
מהיכרות שטחית אני מניח שהם יגידו לכם שאני איש מטורף (אבל
במובן הטוב של המילה). אני אדם שבאופן כללי מאוד נהנה מהחיים
ומסתכל עליהם מזווית מאוד ייחודית. מסיבה זו וזו בלבד אין לי
שום בעיה להצהיר (וליהנות מהתגובות) על פיצול האישיות שלי, על
הקעקוע, על העובדה שלכל דבר ששייך לי יש שם, על התנהגותי הלא
קונוונציונלית בעליל ועל שאר ירקות. אני משוכנע שכבר הבנתם
שלחוקרים היו כמה וכמה דברים לשאול אותי.

החקירה נמשכה ונמשכה לה. להפתעתי גיליתי שבמשך שלושה שבועות
המשטרה עשתה עליי חקירה יסודית מאוד!! הם ידעו עלי פשוט הכל.
מה אגיד לכם, מדינת משטרה. החוקרת שאלה אותי על אנשים שהכרתי,
מקומות שהייתי בהם ועל דברים שאמרתי. הם שאלו אותי על
ה"מוזריות" שלי כהגדרתם, ועל אופיים אפוף המוות של הסיפורים
שלי, והאם צה"ל מודע שהוא מצרף לשירותיו אדם הלוקה בנפשו. אני
יכול להסביר את מקורות המידע של הרבה מהשאלות שלהם, אבל אני לא
יכול ממש להסביר איך הם ידעו על אנשים שניגנו איתי בלהקה שנה
וחצי לפני החקירה או מצד שני אנשים שהכרתי באינטרנט שבוע לפני
החקירה (במילים אחרות כמעט חודש לאחר התאבדותה של תמר). בשלב
זה (בערך אחרי שעתיים של חקירה בתחנה) נהייתי חסר מנוחה
והתחלתי אני לשאול כמה שאלות כשהראשונות בהן נגעו לעניין המאוד
מהותי : "למה דווקא אני". כאן גיליתי כמה דברים מאוד מעניינים.
אולי הם היו צירוף מקרים מעוות המראה על חוש הומור שחור במיוחד
של היקום, ואולי לא. לעולם לא אדע. אתחיל מציון העובדה שהמסמך
האחרון שנפתח במחשב של תמר היה אחד מן הסיפורים שלי, בשם "מה
תיתן לאיש שיש לו הכל". הסיפור הספציפי הזה מספר על אחד שיש לו
הכל בחיים אבל לא מאושר. אם נהפוך סיפור שלם לתמצית קצרה ביותר
הכל נבע מן העובדה שהוא חשב שאין אלוהים. כשהמטוס עליו היה
התפוצץ, ורק לאחר מותו הוא גילה שיש בעצם אלוהים, האיש נהיה
מאושר. בעיוות מסוים החוקרים טענו שהסיפור אומר שרק לאחר המוות
אחד יכול להיות מאושר, וזה השפיע על תמר אבל מילא. שאלתי בחצי
גיחוך למה לא עיכבו לחקירה גם את אביב גפן, ובחצי גיחוך החוקרת
ענתה לי: "מאיפה אתה יודע שלא?". אולי טעיתי בנוגע לחוש ההומור
של השוטרים. הנקודה המהותית לעניין זה הוא שמצאו אצל תמר בבית
שקית הקאה של מטוס ועליו ציור שבצורה חשודה מאוד דמה לי באותו
הזמן, ולידו ציור של איש תלוי (אני אתן לכם לנחש לבד איך
הבחורה התאבדה). עוד עניין היה שאותה תמר כמסתבר הייתה עם קשר
עם בחור, שהיה לו או לא היה לו קשר להתאבדות (בדיוק כמוני).
אותו בחור קורא לעצמו "מלאך עצוב". כבר כמה שנים טובות שכינויי
על גבי הרשת היה ויישאר "אנג'ל".

עכשיו שוב הגיע תורה של החוקרת לשאול שאלות, וסוף סוף היא
החליט להתמקד על אותו מרקו מסתורי: "למה אתה קורא לעצמך
מרקו?????". שוב ניסיתי להסביר שאף פעם לא קראתי לעצמי מרקו
אבל זה לא ממש עזר. "אתה קראת לעצמך מרקו ויש לנו הוכחות!!!".
ביקשתי שיראו לי את אותן הוכחות לכאורה. בתגובה החוקרת עיינה
בתיקייה עליה התנוססה הכתובת "שיחות של תמר עם מרקו", והוציאה
משם לבסוף דף. רק רציתי לציין שהתיקייה הייתה חלק מאוד קטן
מתיקיית חקירה שלמה שהייתה בערך בגודל של בית קטן בפרברים.
אותו הדף היה תמליל של שיחה שלי עם תמר באייסיקיו. באותה שיחה
תמר סיפרה לי שהיא בעצם ילדה מאומצת מדרום אמריקה. כמו כן היא
סיפרה לי שכשהיא תגיע לגיל שמונה עשרה היא רוצה לנסוע ולחפש את
האימא האמיתית שלה. השיחה לאחר מכן (לפחות מהצד שלי בעניין)
הייתה משהו בסגנון: "מרקו" אימא" "מרקו" "אימא" "כמה זמן
חיפשתי אותך אימא" "מרקו בני האהוב". תוך הגיון מעוות משהו שרק
חוקר משטרתי היה יכול להגות, משיחה זאת הואשמתי לאורך כל
החקירה שקראתי לעצמי מרקו - לכו תבינו.

שלוש שעות וחצי מאז שהגעתי לתחנה נכנסה לפתע בחורה צעירה לחדר.
החוקרת הציגה אותה בתור פסיכולוגית משטרתית או יועצת משפטית או
משהו בסגנון שיש לה רק עוד כמה שאלות אליי. לאותה בחורה היה
קול מוכר כל כך, אבל זיהיתי אותה רק לאחר שהסתכלתי בתג הזיהוי
שלה עליו היה כתוב שחור על גבי זהב - "נופר". (מדינת משטרה כבר
אמרתי?)
לנופר לא היה משהו מיוחד או חשוב להוסיף אז אני אוותר על
שירותיה.


סוף דבר

בסיכום מצטבר הייתי באותו היום תחת חקירה במשך כמעט 6 שעות.
למרות ניסיונותיהם הרבים והמאומצים המשטרה לא הצליחה להוכיח
שהיה לי קשר כלשהו להתאבדותה של תמר. למיטב ידיעתי עצם קיום
החקירה לא הועבר לאף גורם כלשהו וככל הנראה התיק נסגר מחוסר
ראיות. באופן אישי לא שמעתי מהמשטרה מאז, ולמען האמת לא ממש
אכפת לי להשאיר את המצב ככה. בעודי יוצא מתחנת המשטרה אמרתי
לחוקרת שלא תיקח את זה באופן אישי אבל אני מקווה לא לראות אותה
שוב. כולי תקווה שהיא לא לקחה את זה קשה מדי. איך שהוא פספסתי
את העובדה שבזמן שאני הלכתי להוציא את המחשב היקר שלי מהחקירה
הצולבת אותה עבר, החוקרת הספיקה לשאול את אימא שלי, שבאה לאסוף
אותי, כמה שאלות. אותה חוקרת רצתה לדעת אם אימא שלי מכירה אותי
כמו שאני, והאם היא קראה את הסיפורים שלי. כשאימא שלי אמרה לה
שבוודאי שהיא מכירה אותי, ושכל סיפור שאני כותב עובר דבר ראשון
דרכה (מה שנכון נכון), החוקרת רצתה להבין למה אימא שלי לא
מאשפזת אותי במוסד סגור. אני לא משוכנע שהחוקרת ממש אהבה את
התשובה של אימא שלי בעודה זו אומרת לה שזה עובר במשפחה.

כשיצאתי משם הדבר היחיד שלא ממש הבנתי הוא למה להשקיע מאמץ כל
כך גדול בחקירת התאבדות, עצוב העניין ככל שיהיה. רק אחרי כמה
ימים גיליתי קצת יותר רקע לסיפור ומי הייתה תמר ולאיזה משפחה
עשירה היא השתייכה. (אני חייב להגיד את זה או שאתם יודעים כבר
לבד מה אני רוצה להגיד?)

כמה מילים אחרונות מאחד שעבר את זה. זה לא מומלץ. זה לא בריא.
אל תנסו את זה בבית. ודבר אחרון והכי חשוב: לעולם, אבל לעולם
אל תציגו את עצמכם בתור מרקו על גבי האייסיקיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בטח שיש מדינה
כזו זילנד
החדשה, זה ליד
אוסטרליה.


יעקב פופק משחק
ארץ עיר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/02 15:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יול בהט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה