ארגסים, ארגסים, כל הבית ארגסים.
התוכנה מסמנת לי בקו אדום מזוגזג, שאין מילה כזאת, ארגסים.
מקש ימני על המילה נותן לי את האפשרויות הבאות: ארגזים, ארסים,
אגסים, ארגתים וארוסים.
הממ.. מעניין. מה זה ארגתים לכל הרוחות? שניה, אני פותחת
אבן-שושן, אל תלכו בינתיים...
חזרתי. לא מצאתי את ההגדרה באבן-שושן. יכול להיות שהמעבד
תמלילים המציא מילה? תמיד הוא היה כל-כך אמין בעיני. מהיום
והלאה אני בודקת אותו, די עם לסמוך בעיניים עצומות!
בכל מקרה, תרשו לי לחזור למציאות הקשה, לי בבית היו ארגסים בכל
מקום (שניה, אני רק מבטלת את הקווים האדומים המזוגזגים האילו!
הם משגעים אותי, מערערים אותי, והרי המילה הזאת תופיע כאן עוד
רבות! זהו ביטלתי: שקט, שלווה, תודה לאל, ונמשיך).
בינינו, יכולתי להסתדר איתם. לעקוף, לחמוק. אפילו להשתמש בהם
במקרה הצורך. נניח, להניח עליהם דברים. למשל, מעיל חורף,
מפתחות, חשבונות חשמל. אלא ש, תבינו, מצבי השתנה מקצה לקצה מאז
שהתינוקת נולדה: הארגסים הפכו למכשול דרך!
לא יכולתי יותר להשלים עם קיומם. וניסיתי, תאמינו לי, ניסיתי.
אלא שהם פיתחו ערמומיות כה רבה, במיוחד מאותו הרגע שלמדו לנוע
בבית. אני לא הוזה, בחיי, ארגסים יודעים לנוע ועוד איך, והם
אפילו מטפסים זה על זה לעיתים.
אין מקש ימני שיודע להעלים ארגסים, בלית-ברירה (ואני מבקשת
להדגיש: ממש כמוצא אחרון) פניתי להוצל"פ.
דעו לכם, יקירי, שפניה להוצל"פ כמוה כהכנסת הראש ללוע האריה.
ההוצל"פ לוקח הכל, בלי חשבון, לא מבדיל בין ארגסים לסתם
ארגזים, או ארגתים (מה שזה לא יהיה).
שעה אחרי שטילפנתי, הם דפקו בדלת. אחד שמן ופוזל, שני נאה אך
גס. בסך-הכל שני ארסים, אין מה לומר.
התינוקת לא הפסיקה לצווח עד שהם, וכל תכולת הבית, נעלמו כעבור
שלוש שעות.
זה לטובתך, הסברתי לתינוקת בעודי מאכילה אותה מחית אגסים, אוח!
אלוהים אדירים, שלא תשנא אותי על כך!
ועכשיו מגיע החלק המוזר באמת: הסתבר שהארגסים כיסו על סוד
נורא, וכשהם נעלמו גיליתי את הסוד הזה, והוא גילה אותי, ולא
יכולנו לשאת זאת, לא הוא ולא אני. אחד מאיתנו היה חייב ללכת,
והסוד הוכיח לי באופן מוחלט שהוא היה כאן לפני.
עטפתי את התינוקת היטב (ינואר קר במיוחד) והתחפפנו משם.
עדיף כך, ניחמתי את עצמי, לחיות עם סוד נורא באותו הבית! אומנם
יכולתי להזעיק את ההכנל"פ שיחזירו הכל, אבל אני הרי הייתי
יודעת שהוא שם, הסוד, מתחת לארגסים, ולא היה עוזר לי כלום. אחר
כך התינוקת היתה עוד מוצאת אותו, משחקת איתו, מכניסה לפה, ומי
יודע מה עוד!
התחלה חדשה, אמרתי לתינוקת, את ואני, ניפתח דף חדש, אני ואת,
בלי ארגסים, בלי סודות, בלי טובות, והיא הביטה בי בעיניים
הטובות, החכמות, הזקנות שלה, וידעתי שטוב החלטתי, שלעקוף לבד
אפשר, גם אם לא בקלות, אך עם תינוקת בידיים צריך שטח פתוח, חלל
נטול ארגסים, שתגדל נורמלי, בריאה, חזקה, אולי אפילו מאושרת.
אז קשרתי אותה אלי חזק חזק ויצאנו לדרך,
ומאז אנחנו שם, בשדה הארוסים, הייתם מאמינים?