בדירה קטנה בקרית חיים ברגע אחד מירי מרגישה כאילו גופה עומד
להתפוצץ וגל חום שוטף את רגליה לכיוון בטנה וחזה ולבסוף אל
ידיה. היא מרימה מבטה מהמסך לכיוון התקרה והשמיים לא נראים שכן
הגג מסתיר אותם. כך באותו רגע חווה אורגזמה, השבוע זו כבר הפעם
השלישית, שהיא גומרת בלי שאף אחד וגם לא ידה אותה תגמר. אנחה
קטנה, נשימה כבדה, את עיניה פוקחת ובמסך בוהה. כעבור דקה גם
מצליחה להתרכז בכתוב על המסך, מישהו יצר איתה ערוץ פרטי, מישהו
בשם "עייף". להשתוממותה כאשר ניסתה לבדוק את השרת ממנו הוא
מתחבר קיבלה ג'יבריש וכשניסתה לאותת למודם שלו חזר האיתות רגע
לפני שלחצה על כפתור השליחה - מינוס אפס נקודה אחד שניות.

"מי אתה" שואלת והתשובה על המסך חזרה אליה באותו לילה
בחלומותיה.
"אני ישו, אותו אחד שעשה פה בעיות לפני אלפיים שנה, אני צריך
שתעזרי לי, את תהיי מפורסמת." מירי פותחת חלון, בוהה בעננים
וכשמחזירה מבטה לכתוב במטרה לענות מתנוססת שורה חדשה עם כתובת
והבטחה לחוסר אכזבה. מירי מסתקרנת.

המילה 'מדהים' שולטת במוחה של מירי כשהיא רואה אותו, הגבר היפה
ביותר שראתה מעודה יושב על ספסל, עיניו החומות חצי עצומות
ושערו חום ארוך חלק ומבהיק, עליו יושב קן בנוי גבעולי שושנים
ושני ניצנים בולטים לפנים ובתוך הקן שתי סנוניות נחות חבוקות
זו בזו. הוא פותח את עיניו כאשר מירי מתיישבת לידו ולוחץ את
ידה בחמימות, היא מקבלת תחושה מוזרה בגופה, גל חום מסוג שונה,
לא מיני. מתחילים הם לדבר.

"ישו?" שואלת מירי בחיוך.
"בוקר טוב ילדה."
"ילדה? אני בכל זאת קצת יותר מבוגרת ממך."
"זה תלוי בנקודת המבט, בגוף הזה אני חי בסך הכל שמונה עשרה
וחצי שנה, בתכלס אני פה כבר אלפיים ושש." ישו מפנה את מבטו
אליה ובוהה בעיניה, היא מנסה להזיז את ראשה ולא יכולה.
"תקשיב נראה לי שקצת התבלבלת, זה שההורים שלך החליטו לקרוא לך
ככה זה לא אומר..."
"ההורים העכשוויים שלי קראו לי רותם, ככה גם מכירים אותי כל
החברים שלי, בעצם כל מי שאני מכיר."
"אז, למה אמרת לי שקוראים לך ישו?"
"לא קוראים לי ככה, זה אני."
בדרך כלל במקרים כאלה מירי מפנה את ישבנה מהספסל וצועדת בעוז
לכיוון ביתה, אך בגלל סקרנותה, וכוח מוזר של משיכה, לא יכולה
היא להפנות ממנו את מבטה, וממשיכה בשיחה, למעשה רותם זה שממשיך
בשיחה. "אני אעשה את זה פשוט בשבילך, אני פשוט אספר לך את כל
הסיפור."
"בסדר" אמרה מירי והחיוך על פניה רק התרחב, שלא בשליטתה.
"אז לפני הרבה זמן נולדתי לאמא זונה ואבא אלהים שדי הזניח אותי
עוד מאז שהייתי קטן, לא קנה לי מתנות, לא שיחק איתי לא עש..."
"רגע רגע, מריה היתה בתולה לא? מה הפכת אותה לזונה פתאום?"
"אמא שלי לצערי הרב לא היתה לא בתולה ולא נעליים, אלהים לא סתם
בחר אותה, הוא קיבל עליה הרבה המלצות מחברים שלו, מסתבר שהיא
היתה הזיון מאחור הטוב ביותר במזרח התיכון, אבל אלהים תמיד היה
מסורתי ועשה את זה מלפנים, כמעט תמיד."
מירי מהנהנת ומשהו במחשבתה אומר לה להתעלם מחוסר ההגיון ופשוט
להמשיך להקשיב, בכל זאת היה זה מקרה אנושי מרתק של שגעון.
"אז נולדתי באיזו עיר פה בארץ, לא זוכר כל כך איך קראו לה נדמה
לי שזה מתחיל בנ', והחיים היו פשוט זבל. לא היה לי במי להתמרד
כי אבא בכלל לא חי על כדור הארץ ואמא תמיד עבדה אז במקום בהם
התמרדתי במערכת השלטון. באותו זמן אלה היו הרומאים אם אני לא
טועה. בקיצור, תמיד הייתי כריזמטי, יכול להיות שזה קשור לאבא,
הרבה אנשים התחילו ללכת אחרי, שזה היה מגניב ובסופו של דבר
הקמנו איזה ארגון כזה שמתנגד, אני באמת לא זוכר יותר מדי
מהתקופה הזאת. בקיצור, בסופו של דבר הרומאים תפסו אותי ושמו
אותי על צלב כמו שכולם יודעים, אבל מה שלא כולם יודעים זה
שבדיוק בקטע הזה אבא החליט להיזכר שיש לו בן. את מכירה את
הסיפור על הלילה שנעלמתי מהצלב ובלילה הבא חזרתי?"
מירי בוהה בפניו של האיש, יוצאת לפתע מהטראנס אליו נכנסה
כשהתחילה לדבר איתו, בוהה בשמיים ועונה שהיא לא מכירה את
הסיפור. עננים אפורים, עוטפים את הרקיע בשמיכה חיוורת. בעוד
היא מסתכלת ממשיך הגבר לדבר. "מעניין אותך מה שקורה שם למעלה
הא?"
"לא" היא עונה "אני פשוט אוהבת להסתכל."
"את לא סתם אוהבת להסתכל, אני אמשיך בסיפור." מירי מהנהנת,
כאילו כל השיחה עולה ראשה מעלה מטה וממשיך להיות מכוון
לעננים.

"על הצלב, לילה אחד מגיע מישהו שנראה בדיוק כמוני, מוריד אותי
מהצלב ולוקח אותי לאיזה בית. הוא נתן לי בגדים ואוכל וכל מה
שהייתי צריך, יום אחרי זה הוא נעלם, יום אחרי זה אבא קפץ
לביקור. ישבנו על כוס מיץ ענבים ודיברנו על הא ועל דא, מסתבר
שהבחור די בסדר בסופו של דבר, למרות שהוא אפילו לא ביקש סליחה
על כל ההזנחה. סלחתי לו בכל זאת, לפחות אז. הוא סיפר לי על
הבריאה וכל הדברים הנחמדים שקרו לו, ועל הצרות שהמלאכים שלו
עושים לו. היה ממש נחמד בתקופה הזאת, אבל את יודעת איך זה
שתמיד חושבים שעכשיו זה הכי גרוע? אני נכנסתי למעין שיגעון,
בכל זאת לא כל יום מגלים שאבא שלך הוא אלהים ובו זמנית מגלים
שאלהים הולך לזונות. הלכתי לאיזו מסיבה רומאית ונשארתי שם, ככה
200 שנה."

מירי מרגישה לפתע שחם לה, תחילה בכפות הרגליים, ולאט לאט
למעלה. רותם מסתכל בה בעניין, היא מרימה ראשה גבוה עוד יותר,
שואפת ארוכות ועוצרת לרגע את נשימתה, פולטת אנחה קטנה ונשארת
בתנוחה זו דקה.
"גומרת משום דבר הא?"
מירי מפנה בתגובה את עיניה לעיניו במהירות. "אתה מכיר את הקטע
הזה?"

רותם מסתכל בעננים, עוצם את עיניו, לוחש את המילה "גשם", פותח
את עיניו בדיוק ברגע שברק מסנוור ענן ומותח את אזניו למשמע
רעם. הוא קם מהספסל והולך למרכז הגן בו ישבו, פורש את ידיו
לצדדים, משלב את רגליו בעמידה ועוצם את עיניו. מירי קמה מהספסל
וניגשת אליו, היא רוצה להמשיך בשיחה והוא אינו זז, עומד קפוא
במקומו וטיפות מים נוזלות על פניו ושערו. היא שמה לב שיש משהו
בידה, מסתכלת ורואה פתק ועליו כתוב שם של ערוץ ברשת, תאריך
ושעה מסויימת. בד"כ היתה מנסה לבדוק האם הכל בסדר עם הבן אדם
אבל במקרה זה היא הולכת לה בחזרה הביתה ושום דאגה לא מפריעה את
נפשה.

וירדו הטיפות בכל רחבי הארץ, שישה ימים ושישה לילות. גשם וקור,
ברד ושלג לא נורמלי. כולם פה אחד אמרו - "לצאת מהבית? לא בא
לי!". היה זה מבחן לערים ורובן נכשלו, הצפות כבר ביום השני
פרצו ושטפו את העיר בכאוס של מים, הפכו הרחובות לאגם,
ובינתיים, הדליק כל תושב תנור גז, וכוס תה לגם. ובתום ששת
הימים נשמו כולם לרווחה עד שראו חדשות ובהן אמר החזאי במבט
עצוב - "חבר'ה, זה עומד לקרות שוב." והמים ירדו אך מעט במפלס,
עוד ימים נוספים של גשם ברכה, וברוח כזו אף מטוס לא טס, אף
תושב לא נס, מחוסר ברירה.

בפתק כתוב תאריך - ששה ימים לאחר שהתחיל הגשם לרדת. כמו כן
כתובה שעה מסויימת, מירי לאינטרנט מתחברת חמש דקות לפני הכתוב
ונכנסת לערוץ המיועד. הוא ריק, מירי מחכה באדישות מה לרעשים
הבוקעים מהתנגשויות עננים. שתי דקות בערך לפני הזמן מופיעה על
המסך הודעה - 'תפתחי את המרפסת שלך' מאת 'מישהו'. מירי קמה
בחוסר הבנה קל, מסירה את נעילת הדלת של המרפסת ופותחת אותה.
כשהיא מסתכלת החוצה היא רואה הרבה אפור וצבעים כהים נוספים
מופרעים ע"י טיפות החולפות בכמות ובמהירות, יוצרות עיגולים
קטנים על פני המים, שהיו קצת מתחת לגובה המרפסת שלה. מראה זה
די מפתיע את מירי, היא לא יצאה מהבית מאז הפגישה המוזרה, גם לא
ראתה חדשות. מה שיותר מפתיע אותה היא סירת גומי קטנה מופיעה
לפתע מאחורי אחד הבניינים האחרים ועליה אדם חותר במרץ לכיוונה
בעזרת משוט קטן. הוא נראה לה מוכר, שערו ארוך ומדובלל בגשם,
כשהוא מתקרב היא מבחינה שהוא לבוש במעיל דובון כחול ועבה
ומכנסי טרנינג ספוגות במים. לבסוף הוא מגיע אל המרפסת ונכנס
לביתה בזהירות כדי לא להרטיב את הרהיטים  ואומר "בוקר טוב."

"רותם? אהה... ישו?" אומרת מירי בבלבול
"לא הפעם זה רק רותם, הישות של ישו בפגישה כרגע בכוכב גן עדן,
זה קשור לגשם איכשהו."
רותם חולץ באיטיות את נעליו. מירי חושבת לעצמה שיכול להיות שזה
בגלל שהוא רטוב, אבל המשיכה העצומה שהיתה בפעם הראשונה שראתה
אותו נעלמה כלא היתה. עתה מדובר בנער מבוגר, זיפים רכים על
סנטרו ומעל שפתיו ועיניים עייפות מתמקדות במלאכת חליצת
הנעליים.
"רגע, אז מה בקשר לערוץ וישו?"
"ישו ביקש ממני לטפל בזה, בגשם כזה לא יכלתי לעמוד בפיתוי -
ביקשתי מחבר שישלח לך את ההודעה בדיוק בשעה שהיתה כתובה
בפתק."
"אגב זה לא היה בדיוק."
רותם מתחיל להוריד בזהירות את גרביו "הא?"
"זה היה משהו כמו דקה וחצי לפני."
"תראי לי רגע את השעון שלך?" מבקש רותם בלי להוריד את עיניו
מכפות רגליו "יפה, השעונים שלנו לא מכוונים, ידעתי ששכחתי
משהו."
"לא נורא, אז מה בעצם אתה צריך?"
"אנחנו עומדים ללכת לאנשהו עוד מעט." רותם סיים להוריד את
גרביו ומניח אותן בתוך שקית ניילון של סופר, אחר כך שם את
השקית בכיס הדובון שלו.
"שמע חביבי, אני בגשם הזה לא הולכת לשום מקום."
רותם מפנה אליה את מבטו ופוער את עיניו באומרו "שמש."
בבת אחת הרעש בחוץ נפסק. מירי פונה אל המרפסת ורואה איך אחרוני
העננים נעים במהירות עצומה ומשאירים מאחוריהם שמש צהבהבה
וחמימה.
"נחמד לא?" אומר רותם "את כרגע חווה תופעת טבע שלא עומדת לחזור
על עצמה לעולם, חוץ מבעוד שעה בערך."
"כשישו אומר גשם, מתחיל לרדת גשם?" שואלת מירי.
"בערך, כישו אומר גשם אלהים מוריד גשם, לישו אין את הכוח עצמו,
הוא פשוט מבקש."
"אוקי הבנתי, אז למה בעצם כל הגשם הזה?"
"ישו הוא המשיח נכון?"
"כן."
"אז הוא עושה מה שמשיח אמור לעשות."
"הוא מציף את כל השכונה???"
"זה חלק מהעניין" משיב רותם בחיוך, מוציא מכיסו הפנימי של
המעיל זוג גרביים חדשות וגורב אותם תוך עשיית קולות הנאה, מירי
מתחילה לאבד את סבלנותה "אתה עומד להכניס עכשיו את הרגליים
חזרה לנעליים הרטובות שלך! מה עזר לך שהחלפת גרביים???"
"להכניס את הרגליים כשהן קרות לאללה לתוך גרביים יבשות, עכשיו
זה כיף. מה שקורה אחר כך לא מעניין אותי." רותם מכניס במהירות
את רגליו לתוך נעליו בקול פצפוץ נוזלים קטן "עכשיו בואי כי
אנחנו ממהרים."

ביום בהיר של שמש בלי שום עננים חותר לו רותם בסירה מתנפחת
צהובה במימי הרחוב ובירכתי הסירה יושבת מירי ומסתכלת בסקרנות
על הנוף. מעניין לראות את הקריה בגובה שלושה מטר, העצים
מתחילים מהאמצע, החלונות של הקומה השניה כמעט בגובה פני המים,
נותן לבן אדם נושאים למחשבה.

"אז מה שאני צריך שאת תעשי מאוד פשוט, את הרי פסיכולוגית
נכון?"
"כן."
"יש לי ולישו איזו בעיה קטנה עם מישהי. אנחנו שנינו מסתבר
אוהבים אותן מטורפות, מה שאומר שבדרך כלל אנחנו מוצאים מקרי
אנוש מעניינים מאוד. הבעיה היא כשהן נעשות יותר מדי מטורפות."
מירי מתחילה לגלות עניין "למה אתה מתכוון?"
"הנוכחית החליטה שאנחנו יותר מדי טובים בשבילה, אז היא לא
מוכנה להיפגש איתנו על הפרנציפ."
עננים אפורים מתחילים להראות באופק, נעים במהירות בשמיים.
"נשמע כאילו סתם זרקה אותך."
"גם אני הייתי אומר את זה בדרך כלל, אבל לא מדובר בי - מדובר
בישו - בחורות לא זורקות סתם את ישו, את ראית אותו בעצמך."
למירי קצת מוזר שבן אדם מדבר על עצמו שהוא לא בעצם עצמו. טיפה
נופלת על לחיה, רותם מתעניין בטיפה  "רגע, מה זה?"
"מים אם אני לא טועה."
עוד טיפה ועוד טיפונת נופלות, אחריהן עוד ועוד מגיעות בקצב
הולך ומתגבר.
"רגע, לא אמרתי גשם עדיין." רותם אומר.
"נכון."
"שיט!" רותם מתחיל לחתור במהירות, נראה לו שנפלה טעות.
"תגיד לי" צועקת מירי כי הגשם והרעמים מתחילים להקשות על
השמיעה "אלהים אי פעם עשה פשלה?"
"לא יודע אבל נראה לי שהוא מתחיל! אנחנו רחוקים מדי מאיפה
שצריך להיות, חוזרים אלייך."
"טוב."
"לעזאזל! מחר כבר לא יהיה טעם לכל העניין!"
"למה?"
"לא יודע בדיוק, זה מה שישו חשב לי."
"רגע, כמה זמן עומד לרדת גשם עכשיו?"
"אני לא יודע, יאללה יש לו קטעים לישו הזה לפעמים..."
"שו קטעים? אנחנו מדברים פה על הבן של אלהים כן?"
"נו בסדר, אז זה אומר שהוא מושלם? גם לו יש פאקים, והפאקים שלי
עוזרים לפאקים שלו."
"מה זאת אומרת?" מירי אומרת ובראשה מחשבה על כך שחבל שלא
הספיקה לרדת לסוף עניין הבחורה ומה כל זה קשור לעזרה.
"תראי, אני לא יודע איך הוא היה לפני שהוא התנחל בגוף שלי, אבל
ביחד איתי הוא קצת סנילי, כמוני, ודי הזוי... כמוני." רותם לקח
נשימה ארוכה ולפתע הבעת הפנים שלו השתנתה לשמחה וצוהלת "טוב
יאללה בואי לבית שלך."
"מה קרה פתאום נהית לי שמח?" שואלת מירי בסרקזם בולט "נזכרת
אולי במשהו שיכול לעזור לנו?" הפעם היה שמץ של תקווה בסרקזם.
"לא לא, פשוט נזכרתי שאין שום טעם להתעצבן."
"אתה מוזר."
"אני יודע." אומר ומתחיל לפזם שיר גונדולות ידוע "הו סולו
מיה..."
מירי לא יכולה שלא להתפרץ בצחוק, הקור והגשם בהחלט תורמים את
חלקם להתפרצות שמפתיעה את מירי אך לא את רותם שחיוכו גדל,
וווליום קולו מתחזק.

לבסוף מגיעים אל ביתה של מירי ונכנסים דרך המרפסת. רותם מסיר
מהר את הטרנינג שלו ומתיישב באנחה על אחת הכורסאות, לתדהמתה של
מירי "השתגעת? עכשיו אתה נח לי?"
"תני לי חמש דקות."
"מה חמש דקות??? צריך לעשות משהו לא?"
"תקשיבי" אומר רותם בקול שקט וחיובי "ההצפה לא תגיע למרפסת
בשעה הקרובה, תני לי רגע חמש דקות להרגע, את חייבת לסמוך עלי
בעניין."
"אבל..." לפתע מרימה מירי את ראשה במהירות ואומרת "אי?"
רותם הביט בה בחיוך "מדהים! זה בול מה שהייתי צריך עכשיו."
מירי לדבר לא יכולה, ברותם בזעם בוהה ומבינה, שהוא יודע מה
קורה אצלה פנימה. החום בגופה של מירי שוב מתחיל לעלות - מכפות
הרגליים ועד הגבות. רותם מהכורסא מתרומם וליד מירי נעמד דומם,
מחייך, פרצופים עושה, את עיניו הופך. מירי פולטת לבסוף אנחה
ומוסיפה "אלהים אדירים! מה אתה עושה פרצופים?"
"נראה לי מבדר לנסות להצחיק מישהי בדיוק באמצע שהיא גומרת."
"אז תעשה את זה לחברה שלך או משהו!"
"לא לא, כשאני מקיים יחסי מין זה קדוש, חוץ מזה שעדיין לא יצאה
לי ההזדמנות, תקשיבי, צריך לאטום את כל הבית."
"רגע, עכשיו אתה תתן לי חמש דקות. תסביר לי בבקשה אדון
חכמולוג, למה בדיוק אני גומרת משום דבר כל הזמן?"
רותם הביט בה בחיוך אדיב "בגלל ששכבת עם אלהים."
מירי מהנהנת ופונה להביט בחלון - טיפות גדולות מכסים אותו
ומבעדן עדיין ניתן לראות את הגשם יורד באדישות על פני המים
הגבוהים. "לא זכור לי שעשיתי אי פעם דבר כזה."
"זה בגלל שזה לא קרה בגוף הנוכחי שלך."
"אז... מתי זה כן קרה?"
"9 חודשים לפני שישו נולד."
מירי נופלת לישיבה מזרחית וממשיכה לבהות בחלון, נראה לפתע שחלק
קטן בעננים מפנה דרכו לקרן שמש, המחזה נראה כעיגול צהוב קטן
מבעד לעננים היורה קרניים צבעוניות לכיוון חלונה של מירי.
"יש לך אולי מושג" אומרת  מירי בלחש "למה השם שלי כל כך דומה
לשם המקורי?"
"אני חושב" משיב רותם בקול שקט "שאלהים שם עלייך סימון כלשהו,
כדי שיהיה לו פשוט יותר למצוא אותך."

מירי יושבת כך עוד חמש דקות, רותם מתיישב לידה ורק כתפיהם
נוגעות, כך עוברות חמש דקות ולבסוף לוקחת מירי נשימה ארוכה
ואומרת "אמממ, נשארו לי כל מיני דברים מהמלחמה האחרונה, אני
מקווה שזה יחזיק."

השניים מתחילים בעבודה, תוך כדי הדבקת מסקינטייפ על החלונות
והידוק ניילונים למשקופים שואל רותם "תגידי, איך בעצם את כל כך
רגועה עם כל השטויות שאני עושה לך."
"אני פסיכולוגית, אתה לא יודע שכולנו פסיכיות?"
רותם הנהן בהבנה ודחף צקמוק מסקינטייפ לדופן פח האשפה "נכון,
איך שכחתי."
מירי שמה לב לפתע שמבטו של רותם נעשה מעט יותר רציני כלפיה,
יותר חודר, יותר מרגש.

"יש רק דרך אחת לצאת מהבלגאן הזה, צריך איכשהו לפתוח נתיב לכל
המים האלה אל הים." אמר רותם ביושבו בשנית על הכורסא "ואני
חושב שזה יצריך אלימות מסויימת, יש לך בעיה עם אלימות?"
"אני חושבת שעד שנפתור את עניין הבית הטובע שלי אין לי בעיה עם
שום דבר."
"יופי, אני חושב שיש לי התחלה של רעיון."

סירת הגומי הצהובה מתנהלת לאיטה בין הבתים, רק קולות הטפטוף
הכבד והחתירה נשמעים, עד שסוף סוף קולטות עיניו של רותם את
שחיפש - אופנוע ים צף בחן על יד אחד הבניינים.
"האופנוע של משפחת נלדר" אמר רותם "פעם ראשונה שעוזרת לי
הידיעה שהמכוערים האלה מלאים בכסף."
"אתה יודע איך לפרוץ את זה?"
רותם מסתכל עליה בסיפוק, מפנה את סירת הגומי אל אחד החלונות
הקרובים ודופק עליו בעדנה. כעבור דקה מתגלגל במפתיע על גבו
ובועט בחוזקה בחלון שמגיב בריקוד זכוכיות מרהיב. "חכי שניה,
אני עושה טלפון קצר..."

השניים דוהרים על אופנוע הים, בתים ועצים עוברים לעיניהם
במהירות ורותם משמיע קריאות התלהבות
"ווווווווווהווווווווווווו!"
מירי יושבת מאחוריו כשידיה כרוכות סביב מותניו ומחייכת לעצמה
קלות - במוחה עוברות מחשבות, על כמה יהיה נחמד לאשפז את הנער
שמשום מה מעודד. לאט לאט מתחיל קול געש רחש להתחזק ולהתגבר
באוזניהם של השניים, כשהוא נעשה ממש חזק רותם את האופנוע עוצר.

"מה זה הרעש הזה?" שואלת מירי ומבטה נע סביב בעניין - לא כל
יום רואים את הרחוב בגובה פני הים.
"אני לא יודע בעצמי" אומר רותם ומביט בעניין במים, לפתע יורק
ובוחן את הרוק הצף "אנחנו עדיין זזים."
"זאת האנרציה לא?"
"לא עד כמה שאני מבין, ויש לי מעט נסיון עם הים."
"טוב, אז מה זה?"
"זרם."

השיחה נפסקת בשלב זה עקב עוצמת הרעש בשילוב התדהמה של מהירות
האופנוע שהולכת וגוברת. רותם יודע שהמים איך שהוא מגיעים לים
אם הם בגובה כזה, אך כשטיפות מרובות וגדולות כגרגרי רימון, הוא
לא חשב על ההגיון. האופנוע מתקדם עתה במהירות שבה נעו כאשר
מנועו היה פעיל, רותם  את המנוע בשנית מפעיל, עם רצון לכוח
תמרון נוסף, הוא מכוון את האופנוע לרווח בין שני בניינים שפני
המים נראו בו שונים. מהירות האופנוע הולכת וגוברת, הרעש גואש
ככל שהמרחק לבניינים מצטמצם ורותם עושה כל שבכשרונו לכוון את
האופנוע לרווח בלי להיתקע באיזה עץ בדרך. מירי מהדקת את חיבוקה
ופותחת את עיניה לרווחה - 'לא משנה מה יקרה' היא חושבת ' אסור
לי לפספס את המראה הזה'.

אופנוע הים מתעופף בין שני הבניינים אל האוויר וכמה שניות אחר
כך נוחת בחזרה אל המים שגועשים ורועשים. רותם מגביר את מהירות
האופנוע ומתמרן בין הגלים והקצף שנוצרו עד שהשניים מגיעים
לנקודת רגיעה, שם הוא מסובב את האופנוע ומוציא מצלמה מכיס
מעילו הפנימי. מירי מצחקקת למראה המצלמה "מוכן תמיד הא?"
"ככה זה אצל פולנים" משיב רותם וכיוון את המצלמה אל מה שנראה
כסדרת מפלים, שנוצרו בין רווחי שורת הבניינים שעומדת מולם "בכל
מקרה, אני בטוח שלאף אחד אחר לא תהיה תמונה כזו בבית."
"אני רק מקווה, שלישו הזה יש תוכנית טובה מאוד מתחת לכל הסיפור
הזה, כי אחרת הוא ישבור הרבה מיתוסים, כמו לדוגמא זה שהוא אמור
לעזור לנו איכשהו."

השניים דוהרים במשך כשעה עד שמגיעים לנמל חיפה, ליד הנמל ישנו
בסיס חיל הים ולשם הם נכנסים, שניה אחר כך אותם עוצרים.
"לצאת החוצה בבקשה" נשמע קול שוטר ברמקול של סירת מרוץ לבנה.
"רגע אחד" אומר רותם ומקרב את האופנוע לסירה, הוא מסמן לשוטר
שהוא רוצה לעלות ומקבל רשות.

"בואו שניכם כנסו" אומר השוטר מתא הנהג של הסירה "יורד גשם
בחוץ."
"אחרי קשירה מהירה של האופנוע נכנסים השניים אל תוך התא
ברעידות קור מהירות.
"מה לעזאזל אתם עושים בחוץ ביום כזה?"
"בוקר טוב, מנסים להציל את הקריות, בא לך לעזור לנו?"
"מי שלח אותכם?"
"אנחנו שלחנו אותנו."
השוטר מסתכל על רותם בחיוך קטן "מה בדיוק חשבתם לעשות?" הוא
שואל בקול צוחק.
"תראה, שורת בניינים חוסמת את המים והם יוצאים רק ברווחים
ביניהם, עם כמות הגשם הזאת הרווחים האלה לא מספיקים, מאחורי כל
בניין כזה יש המון שטוח שתופס מים."
השוטר מביט במבט מצפה "כן?"
"אממ... הרעיון הוא להוריד את אחד הבתים, לדעתי זה יהיה מספיק
כדי לנקז את המים לים."
"ואיך בדיוק חשבת לעשות את זה?"
"ובכן..." אומר רותם בקול מהוסס "אני חושב שלגוררת צבאית צריך
להיות מספיק כוח כדי לעשות את זה."
"מטורפים יש לי היום על הספינה מה?"

סירת המשטרה התקרבה לאחת הגוררות הצבאיות בבסיס. "תודה רבה
אדוני" אומר רותם בשנית "אני ממש מעריך את יכולת הקבלה שלך.
"עזוב שטויות, גם ככה היה לי יום משעמם" אומר השוטר ופנה
למכשיר רדיו "בירן משחף 1, בירן משחף 1, עבור."
הרדיו פולט תשובה "בירן שומע."
"בירן, יש לנו מצב חרום אזרחי, אנחנו צריכים עזרה קלה מצדכם,
אם תואילו להתלוות אלינו."
"מה? שחף 1, זה לא הנוהל המקובל..."

"איך אתה מתכוון לקשור את זה מסביב לבית בדיוק?"
"אני עומד לעלות עם האופנוע על המפל מימין ולרדת את המפל
משמאל."
"השתגעת? אתה תהרג."
"מה קרה לך, כבר עשיתי את זה פעם."

עומדות סירת המשטרה והגוררת אל מול חופי הקריות, כבל כבד קשור
סביב אחד הבתים שמשני צדדיו זורמים מים במהירות. רותם עדיין
מופתע מהכוח של אופנוע הים שהצליח בסופו של דבר לעלות ביחד עם
הכבל את המפלים ולהקיף את הבניין. הגוררת הצבאית מסמנת לסירת
המשטרה ומתחילה למשוך, תושבי הבית כמובן פונו, כעבור כמה דקות
נשמע קול אדיר והבניין מתחיל ליפול, כשהמים מגלים שיש להם עוד
מקום לזרום בו הם תופסים אותו בחדווה וכעבור חצי דקה נעלמים
שיירי הבניין בקצף זועף של מים שגולשים בחופזה עד הים. סירת
המשטרה והגוררת נקטו כמובן מרחק בטיחות ושאריות הגל שמגיעים
אליהם מנדנדים אותם רק מעט. האנשים לוחצים ידיים כשהם רואים
איך בעקבות הגל הראשוני נשפכת כמות עצומה של מים שמפלסם יורד
לאט לאט.
"כמו אמבטיה שהוציאו לה את הפקק" אומר השוטר. רותם מוציא את
מצלמתו לתמונה נוספת, כמו כן מצטלמים השוטר, אנשי הצוות של
הגוררת, מירי ורותם לתמונה קבוצתית.

"ומה עכשיו?" שואלת מירי ופניה רועדות, עיניה בקושי פתוחות עקב
קור וטיפות.
"עכשיו מתקשרים לבעל האופנוע שיבוא לקחת אותו מהחוף, והולכים
הביתה להתקלח."
"ומה בקשר לגשם? הוא לא יפסיק?"
"ישו יחזור מתישהו, יש לו עוד עבודה לעשות פה."
"כן, הוא עוד צריך לעזור לנו איכשהו לא?"

בבית של מירי, תנור דולק ורצפה רטובה (המים הספיקו לטפטף מעט)
יושבים רותם ומירי ושותים כוס שוקו חם.
"כמה סוכר שמת בפנים?" נרעשת מירי לאחר השלוק הראשון.
רותם מגיב בחיוך הרגיל שלו "10 כפות לשני ליטר חלב."
מירי מהנהנת ולוקחת לגימה שניה "אז עכשיו כשהכל רגוע יש לי כמה
שאלות."
"אני לרשותך."
"דבר ראשון, אם הגשם היה אמור במילא לחזור, למה התאמצנו כל כך
לרוקן את הקריות? הרי אין הבדל אם אתה זה שקורא לגשם או לא."
רותם חושב לרגע "תראי, בכלליות את צודקת, לפי התוכנית המקורית
הקריות היו אמורות להיות עוד יותר מוצפות, אבל אם הגשם התחיל
בלי שליטה, זה אומר שאין לי מושג מתי הוא יפסיק, יענו יש
אפשרות שהיינו מגיעים למצב שכבר לא היינו יכולים לעשות כלום
בנושא."
"אוקי, שאלה שניה."
"כן."
"למה לא אטמנו את הבית שלי לפני שיצאנו?"
"כי חשבתי שנספיק להגיע ולאטום אותו אחרי הסיפור עם חברה
שלי."
"מה באמת עם החברה שלך?"
"אני מניח שהיא נשארה במצב שלה, קצת יותר רטובה אולי."
"טוב... שאלה אחרונה להיום."
"בכיף."
"איך ישו נכנס לתוכך?"
"בכלליות, פשוט יום אחד התעוררתי עם הזכרונות של ישו, חלק מהם
לפחות כי אנחנו סנילים."
"ועכשיו?"
"עכשיו אני זוכר רק את החוויות המשותפות שלנו ביחד, אני אזכור
הכל רק כשהוא יחזור."
"אתה לא מפחד שתעלם?"
"אני כבר לא יודע ממה לפחד," אומר רותם ולגם מכוסו "כי הבעיות
של ישו לאו דווקא נמצאות אצלו, הן יותר במשפחה שלו."
מירי מהנהנת ובוהה בחלון, טיפות גדולות זולגות על פני הזגוגית
והרגשה מוזרה נוצרת בבטנה. בפעם השניה הם יושבים זה לצד זה,
והפעם כאשר כתפיהן נפגשות מרגישה מירי את שהרגיש רותם בפעם
הראשונה, כמו גם עכשיו - תחושת התפרצות כל איבר לחרוזים קטנים,
מתעופפים בתוך הגוף וסוחפים את תשומת הלב של האדם, טרוף מושלם
בוקע מבפנוכו לבתוכו של אישה וגם של גבר, כל אחד בתוך גופו.
שעות, בוהים הם בקירות ולבסוף הולכים לישון. גשם בחלון.

הגשם ממשיך לרדת בכל הארץ. ולא יודעת הארץ עוד צמא, ותעלה
הכינרת על גדותיה, וירבו פרותיה ותשווקם לכל רחבי הארץ. ולא
תדע הארץ עוד רעב, איש אישתו שוב יחבק בלילה ואם לא אישתו אז
לפחות פילגש - אין מה לעשות, צריך לשמור על חום הגוף.