אף פעם לא היה לנו כסף בבית. היינו תמיד אני, אבא, אמא ועוד
ארבעה אחים. בהתחלה היינו ששה, אלא שאחותי הגדולה, שרון, נהרגה
בתאונת דרכים. וכך נותרנו 5, אני ועוד ארבעה אחים נוספים. המצב
היה קשה. לא היה לנו כמעט כלום. פעם בשבועיים היינו אוכלים
בשר, וגם אז חצי ממה שבדרך כלל אנשים רגילים לאכול. התחלקנו
ברבע עוף כל המשפחה. 7 נפשות. היינו רעבים, תמיד. אבל מן הסתם,
לכל הדברים מתרגלים, גם לדברים הרעים. אז התרגלתי כבר להיות
רעב.
הייתי מגיע לביה"ס רק בגלל שלא היה משהו אחר לעשות. אבל בכיתה
תמיד ישבתי בלי ספרים, בלי מחברות. רק עט קטן ונייר לבן
שקיבלתי מהמורה. בסוף היום תמיד הייתי מגיע הבייתה ובדרך הייתי
רואה את רועי ושאר החבורה יושבים בקפיטריה ואוכלים ארוחת
צהרים. לא מעלים על דעתם שיש כאלה שאפילו את ההנאה הקטנה הזאת
לא יכולים להרשות לעצמם. אני, כמובן, לא ישבתי איתם, אף פעם לא
הצלחתי להתחבר. היו להם דעות שליליות עלי כבר מהרגע הראשון שהם
ראו אותי.
"אתה בא לבית הספר כל יום בלי כלום, לבוש באותם בגדים כמעט כל
הזמן..." הדברים האלה שהם אמרו לי ננעצו בליבי כמו סכין. מעולם
לא הרגשתי כאב דומה, כאב גדול כל כך, כאב ותסכול.
כשהייתי מגיע הבייתה אמא ואבא היו מחכים לי, מובטלים - שניהם.
במשך 15 שנה, מאז שאבא פוטר מעבודתו במפעל טקסטיל, הוא לא מצא
עבודה חדשה. כל יום היה מגיע ללשכת העבודה ומחפש משהו חדש. לא
היה אכפת לו במה: ניקיון, מכירה או כל דבר אחר - העיקר לעבוד.
וכך גם אמא. אבל היא מצאה עבודה. אך לאחר שבועיים המקום פשט את
הרגל ואמא פוטרה גם היא. המצב עגום, אך כבר נשבר לי להתלונן.
ואני? אם הייתי מוצא עבודה הייתי מפסיק ללמוד, אבל אני לא יכול
- חוק חינוך חובה, כידוע, פועל גם עלי. בעוד שנה, כשאסיים אץ
כיתה י', וחוק החינוך לא יהיה תקף לגבי יותר, אלך לחפש עבודה
גם אני. האחים שלי עוד קטנים, התאומים לומדים בכיתה ב' ואחותי
הקטנה בכיתה ד'. אחי הגדול עזב את הארץ לארה"ב, ושם הוא חי
בגפו, מנסה לבנות חיים חדשים, וניתק איתנו כל מגע. וכעת אני
הכי גדול ואני לא יכול לעזור בשום צורה.
קשה לי לתאר את ההרגשה המזופתת הזאת של חוסר יכולת לתרום.
בשניה שאני מסיים את הבי"ס אני הולך למצוא עבודה, ואני אמצא.
נשבעתי לעצמי שאני אצליח ואעזור בצורה מסוימת למשפחה שלי. אני
חייב. כל כך רע לי שאני לא יכול לעשות כלום כעת, להביא קצת כסף
הביתה, אולי מזון, אבל אין שום התחשבות.
אפילו המורים לא יודעים את השם שלי ומתייחסים אלי כאל נספח
לכיתה. הבי"ס יודע על הבעיות הכלכליות שלי במשפחה, אבל לאף אחד
לא אכפת. זה כמו ללכת עם הראש בקיר. יש את ההרגשה הזאת שהכל
באשמתי, אבל אני יודע שזה לא נכון. אני רוצה לעזור למשפחה שלי.
המשפחה שלי רוצה לעזור לי.
ובינתיים הכל נשאר באותו מצב רע. הכלכלה בשפל והחיים החברתיים
שלנו במשפחה מסתכמים במליכה מידי ערב עם 2 חברים של ההורים
שלי, החברים היחידים, שניסו לעזור, וכבר לא יודעים מה עוד
לעשות.
אני לא חושב שלכל הסיפור הזה יש או יהיה סוף טוב. אבל זה לא
רע. אני לא מתלונן. נכון שאולי קשה, אבל אני יודע מה הדברים
החשובים בחיים. אני יודע להעריך את מה שכן יש לי, ואת מה
שהצלחתי כבר להשיג, את המשפחה, הבריאות, למרות שגם היא כבר לא
במיטבה. קשה לי גם לכעוס על אנשים שלא אכפת להם, ואני לא בטוח
שאני יכול להאשים אותם בכל הבעיה. אין פה אשמים. אני גם לא
מחפש.
ובדבר אחד אני בטוח, גם אם אין לי כלום, ואני נמצא בתחתית
הסולם החברתי והכלכלי, אני לכל הפחות יכול להעריך את מה שיש לי
יותר ממה שאין לי. ואני גאה במה שיש לי ובמה שאני. וזה מה
שחשוב, היכולת לראות את הדברים הטובים גם במצב הגרוע ביותר.
והכל עוד יכול להשתפר, אפילו אם רק במעט, גם זה משהו.