עמדתי מול הדלת שלך. לדפוק או לא לדפוק? מה אני עושה פה
בכלל??? פעמון הדלת קרץ אליי. אלומת אור דקה פרצה את החושך דרך
העינית של הבית המואר שנפרש מאחורי הדלת הסגורה. הריב הראשון
שלנו עדיין הדהד בראשי. כל מילה ומילה הלמו בי כמו פטישים.
הרגשתי את כאב הראש החזק שעקב אחרי כמו צל ביומיים האחרונים
מתגבר.

עמדתי מול הדלת שלך, ופתאום המסדרון הוצף באור צהוב. העיניים
שלי, שבדקות האחרונות מול הדלת שלך התחילו להתרגל לחושך, כאבו.
שמעתי את דלת הכניסה של הבניין נטרקת חמש קומות מתחתי. צעדים
מלחיצים הדהדו במסדרון, אבל הם נפסקו בצלצול פעמון שמיד אחריו
נפתחה ונטרקה דלת להשערתי בקומה השלישית.

עמדתי מול הדלת שלך. תסריטים שונים של השיחה שתתקיים ביננו
ברגע שהדלת תפתח ואני אעמוד פה התנגנו בראש שלי. חלקם טובים,
חלקם הרבה פחות. ניסיתי לשחזר את משפטי הפתיחה שתרגלתי במקלחת
לפני פחות מחצי שעה. האור כבה שוב. ובתוך כל השקט שמעתי את
הצחוק הפרוע שלך מול איזה סדרה אמריקאית בטלוויזיה.

עמדתי מול הדלת שלך. צלצול טלפון גרם לך להשתיק את הטלוויזיה
לרגע. ענית בקולך המתוק שכל כך אהבתי. אבל בפעם הראשונה בחיי
שמעתי בו גוון עצוב. לא יכולתי להוציא מראשי הכואב את המחשבה
שזה הכל בגללי. אחרי חילופי מילים, שיעול קצר וניתוק של טלפון,
הפעלת את הווליום של הטלוויזיה בחזרה.

עמדתי מול הדלת שלך. הבחנתי לראשונה השיער שלי רטוב לגמרי, כמו
גם נעלי הבד שלי, והמעיל הארוך. כשיצאתי מהבית שלי בריצה לא
שמתי לב לגשם שירד בחוץ. שחררתי את שיערי מהגומייה שאספה אותו.
ידעתי שככה תמיד העדפת אותו. פזור. ניסיתי לשוות לעצמי מראה
קצת פחות מוזנח. אבל לא יכולתי לנער מעצמי את מחשבת ה"מה אני
עושה פה???".

עמדתי מול הדלת שלך. החלטתי לצלצל בפעמון, להראות שאני כאן
ושאיכפת לי. כנראה שזה שעמדתי פה הרבה זמן כן הועיל איכשהו.
התרחקתי קצת מהדלת לעבר מתג האור אבל אז התחרטתי. חזרתי למקומי
בדקות האחרונות ובהיתי בפעמון. הרמתי את ידי לכיוון הפעמון
ולקחתי את השאיפה הכי עמוקה וארוכה שהראות שלי יכלו להכיל.

עמדתי מול הדלת שלך. הורדתי את היד, הסתובבתי וברחתי.