חדר חשוך,
ואתה נכנס,
על ספה שוכב,
נביא זקן,
עליו שוכב ננס.
הטלוויזיה דלוקה,
סי. אן ואן,
זוג תאומים
מתפוצץ
במנהטן,
והנביא מתחיל
לאונן.

"מהמאה הזו",
ממלמל,
"שום דבר לא ייצא,
שום דבר טוב".
הננס קופץ
על המנורה,
מעיף יריקה
לכיוון הרחוב,
"אתה מבין",
הזקן אומר,
פונה אליך,
או אל מישהו אחר,
"אני לא
בחרתי בנבואה",
מתוודה בעיניים בורקות,
ירוקות,
ידו השמאלית
תקועה בתחתוניו,
"אבל זה הג'וב
הכי מתבקש
כלומר, עכשיו".

הננס יורד מהמנורה,
מחמם קצת חומר
ומחפש ווריד,
בסי. אן. אן. אין
תקווה,
אין עתיד,
ובמנהטן לא מוצאים
אף מטוס
שלא רוצה
להיחטף,
הננס פולט
צרחה חדה,
ונזרק  
על הרצפה,
מבטו מרחף.

ברקע נשמעת
נעימת הנושא
של "קפה בגדד",
הננס מפרפר
על הריצפה,
המזרק תקוע
בווריד הקטן,
"אלוהים לא
ביקר כאן
כבר מזמן",
הזקן שב
ומתחיל לדבר,
מביט בך,
או במישהו אחר,
"אנחנו כאן,
איך לומר..."
מחטט באפו
ומבטו קר,
"די מנותקים,
רוב הזמן אנחנו
עושים ביד,
ובשאר הזמן
שותקים".

אתה לא ממש
מקשיב לו,
כי נדמה שהננס
קצת מת,
יש דימום מאזורו,
והוא נהיה
ממש שקט,
"לא הכרתי אותו",
בוכה הנביא,
"אך הוא היה לי כבן",
מביט בך לרגע,
ושוב מתחיל לאונן.
בסי. אן. אן יש
ספירה של הרוגים,
ומעל גבעת הקפיטול
מטוסי קרב חגים.
"מה זה המקום הזה?"
אתה מעז ושואל,
"זה איזה סוג
של סיוט?",
"עזוב שאלות!",
מורה הזקן,
"הן עושות לי
חשק למות",
"ובכלל", הוא ממשיך,
"אני חוזה
שעוד תמיט עליי
אפוקליפסה של מיגרנה,
יש מקטרת קראק
על השידה,
אולי תביא אותה הנה?"

אתה יושב בחדר,
ולידך משתגע לו
הנביא הזקן,
מסטול מהקראק,
מאונן וקופץ,
קופץ ומאונן,
אתה שולף
בקבוק וויסקי
ומוריד לך כוס,
הננס לא מת, אגב,
סתם התחשק לו
קצת לגסוס.

"אתה, שמענו,
חיברת פעם מילים",
הזקן והננס, שניהם,
אותך שואלים,
הם רוצים שתחבר להם
דיאלוג של שתיקה,
או מונולוג של חוטא,
"אני כבר לא מתעסק בזה",
אתה שותה ומסרב,
מסרב ושותה,
"פעם כתבתי,
אבל לא נראה לי
שאחזור",
הננס מביט בך
וצוחק בלעג:
"תכתוב לנו שקט!
בשביל זה לא
נחוץ משורר,
רק שיכור!"

בחוץ כבר לילה,
ואתה עודך נעול
בחדר הפתוח,
דרך החלון הסגור,
זולגת מעט רוח.
סיימת לכתוב להם
שקט,
שקט זה קל,
דממה קצת
קשה ליצור,
ואתה, האמת,
כבר עייף ושיכור,
וכבר לא
מסוגל לשמוע
את הנעימה ההיא,
של בגדד,
"תוציא אותי מכאן!",
אתה מטלטל
את הגמד.

"שלא תעיז לדחוף אותי!",
הוא מתקומם,
"אני גמד רגיש,
חוצמזה שביקשנו שקט,
ואתה נורא מרעיש".
"באמת המון רעש!",
הזקן מאשר,
מצביע לכיוונך,
או לכיוון מישהו אחר,
"אנשים מסוגך
יוצרים רק
רוח וצלצולים!"
משליך את
השקט שכתבת,
ללהבות מדורת
ההבלים.

האורות שבחדר
הופכים כחולים,
הזקן ואתה,
זה את זה מקללים,
הגמד מארגן
על השולחן
שורה של
חיילים לבנים,
ובטלוויזיה
אמריקאים קופצים
משאריות של
בניינים,
"זהו סוף העולם!",
מכריז הזקן,
"כבר ראיתי
את העולם הזה,
פעם, נגמר",
"מתי זה היה?",
שואל הננס,
קושר את זרועו,
הזקן מגחך,
"מתישהו, נדמה לי,
בשבוע שעבר!"

אתה זוכר
שהיה אור,
ושרצת נורא מהר,
החוצה מהחדר
הטחוב ההוא,
לתוך חדר טחוב אחר.
"כאן זה סוף העולם",
פונה אליך
מכשפה צעירה,
שיערה שחור
ועיניה דבש,
"הצטרף אלינו
לאורגיית השעמום
של העידן החדש!"
היא מציעה לך עשן,
ואורגזמות בהקפה,
אם רק תכתוב
את הבלדה
על המכשפה היפה,
ואז נעלמת,
מבין זרועותיך החיוורות,
מותירה אותך שותק,
בין מיליון ואחת
קירות,
לפתע חוזרת,
בעיניה בוער
שלג וורוד,
"זה הסקס",
היא אומרת,
"אני תמיד חוזרת
בשביל עוד".

נזרק החוצה,
אחרי המספר,
פוגש את הלילה,
מגלה שהוא קר,
מגשש באפילה,
נתקל במכשיר
טלוויזיה נייד,
בסי. אן. אן. אין
כבר אף אחד,
רק ניצוצות של
חושך,
שאריות של שתיקה,
השקט נבלע לו
בדממה הדקה.