[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מהקצה של החדר אני רואה אותו מביט בי, מבט זועף במקצת, אני
יודעת שאני מרתיחה לו את הדם, אבל זה משאיר אותנו ביחד. למסיבה
לבשתי את השימלה האדומה שהוא שונא, הוא אמר לי לפני שיצאנו שזה
חשוף מדיי, ואני אמרתי לו שיפסיק כבר להחליט לי מה ללבוש, אני
שונאת שאומרים לי מה ללבוש. הוא בכל זאת התעקש שאני אחליף, אבל
אני לא הסכמתי, איזו מין אישה של שנות אלפיים אני אהיה אם אני
אשמע לגבר.
לא אל תסתכלו עלי במבט כזה, אני לא כזו פמיניסטית, אני לא
שורפת חזיות ולא מאמינה שהאישה צריכה לקרוע את התחת יותר
מהגבר, אפשר שווה בשווה.
הוא שונא שאני הולכת איתו למסיבות, רואה אותי מפלרטטת עם כל
הגברים, זה מטריף אותו, כל הדרך חזרה הוא שקט, אני חיייכתי
לעצמי, ידעתי שהוא עצבני, חשבתי שזה חמוד.
יצאנו מהאוטו לכיוון הבית, המכונית הכסופה עשתה ציפצוף של
אזעקה ישר איך שנשמעו טריקות של שתי דלתות. אני עדיין מחייכת,
תופסת בזרועו וצועדת איתו, באותו קצב. בהתחלה היה קשה לנו
להכנס לקצב תואם של הליכה, הוא היה הולך מהר מדיי, אני לאט, עם
הזמן גם את זה סינכרנו.
אני שואלת אותו "קרה משהו?" כאילו אני לא יודעת, והוא משחרר את
הזרוע שלו מהתפיסה שלי. אני מחייכת, מצחיק אותי שהוא מתעצבן
מהשטויות האלה.
"את תמיד חייבת לעשות את זה, נכון??" ואני עונה עם חיוך של
ילדה בת שש "אני לא חייבת, אני נהנת מזה". הוא מוציא את
המפתחות של הבית מהמעיל השחור שקניתי לו ליום הולדת, הוא יודע
שאני אוהבת אותו, הוא יודע שאני כזו.
שיט, שוב נשרפה הנורה במסדרון, הוא הולך לחדרון ליד המקלחת
להוציא נורה חדשה, אני מודה על זה שיש עוד מים חמים בדוד. "אני
נכנסת להתקלח" אני מודיעה לו, הוא מביט בי ואומר "את ממילא
תעשי מה שבראש שלך, זה משנה מה אני אגיד?!" אני מביטה בו
ומחייכת, יותר מכל מעצבן אותו זה שאני מחייכת, גם את זה אני
יודעת.
נותנת למים לזרום, כן אני יודעת צריך לחסוך במים, אבל אני לא
ממש יכולה להתקלח במים קרים, אני זורקת את השמלה האדומה על
רצפת המקלחת, שוטפת מעצמי את צבעי המלחמה שצבעתי את עצמי לכבוד
המסיבה שלו.
גם המים החמים נגמרו אחרי רבע שעה, ואני יוצאת חצי קפואה אל
החורף, אל החדר שינה, ששם הוא השאיר לי מנורת לילה כדי שאני לא
אפול על כל הפסלים שהוא אוסף בכל חדר השינה.
עטופה במגבת אני מתיישבת על צד המיטה, הוא מפנה לי את הגב,
עושה את עצמו ישן. אני מכירה אותו, אני משגעת אותו, זה טוב
שאני משגעת אותו, סימן שעוד יש משהו.
אנחנו ישנים ערומים, ככה חינכנו אחת את השני, לעולם לא להכנס
למיטה עם בגדים, לעולם לא ללכת לישון כועסים.
אני מורידה את המגבת ומתפלשת בין השמיכה לסדין, מחבקת אותו.
הוא כמו ילד קטן לא מתייחס אליי, נותן לי לעשות מה שאני רוצה.
"נו אתה כועס עליי??" אני שואלת, עדיין מחייכת. "אני עייף תני
לי לישון" אני לא משחררת אותו, נשארת ככה, מחבקת אותו בכפית,
אני יכולה לשמוע לפי הנשימות שלו שהוא לא נרדם, הוא מנסה לעבוד
עליי, אבל הוא לא מצליח.
אני מנשקת אותו באוזן, והוא מנגב את הרוק שהשארתי "תפסיקי כבר
תני לי לישון", מישהי אחרת בטח היתה מתייאשת מכל כך הרבה
סרובים, אבל אני לא מישהי אחרת.
אני מנשקת אותו בכתף, נשיקות קטנות, הוא לא מגיב. "אל תכעס
עליי, ככה אני" והקול שלו נעשה רך "אני לא כועס, בואי לישון"
אני לא עייפה, אחרי ערב שלם של פלירטוטים כל הדם בגוף שלי
זורם, אפילו המקלחת לא הרגיעה אותי.
"אני לא יכולה לישון" הוא שותק, אבל אני יודעת מה אני צריכה
לעשות עכשיו "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לו באוזן, אני מרגישה
את השערות בידיים שלו סומרות, ואני מחייכת לעצמי, דאממ אני
מכירה אותו כל כך טוב. "תתהפכי אני אחבק אותך ככה תרדמי"
מחליפים צד, נצחתי! עכשיו הוא מחבק אותי, את כל הגוף שלו אני
מרגישה צמוד חזק חזק אליי "תחבק אותי יותר חזק" אני אומרת לו,
הוא מצמיד אותי אליו יותר חזק "עכשיו טוב?" הוא שואל, ואני
מחייכת לא עונה.
אני נרגעת לרגע, המשחקים הקטנים שלנו. "מתי תפסיקי?" הוא שואל,
"אף פעם" אני עונה ושומעת את השרירים בלחיים שלו נמתחים
לחיוך.
"אני אוהב אותך" הוא לוחש לי, וכל העור שלי נעשה ברווז.
העייפות לאט לאט מגיעה אלי, כבר חמש בבוקר, הגיע הזמן. "את
ישנה?" הוא שואל "לא" אני עונה.
"בואי נלך לראות את הזריחה מההר" ליד הבית שלנו, יש הר מדהים,
נו זה לא בדיוק הר, זה מן גבעה קטנה כזו, אבל בכל זאת, זה ההר
שלנו, שם התנשקו פעם ראשונה.
"השתגעת ? חורף, קר, אנחנו עייפים" הוא נכנע, באמת קר, זה לא
כמו הקיץ שנפגשנו שכמעט נחנקנו מחום, אפילו לעשות אהבה לא
יכולנו באותו הקיץ, היה חם ומגעיל, ישבנו בחדר כמו שני עציצים
שמחפשים אויר.
העיניים שלי נעצמות אני כבר עייפה, הנשימות שלו עדיין לא
עמוקות מספיק כדי להכנס למצב שינה.
הוא לוחש לי "יום ראשון תלכי לרופא שירשום לנו עוד כדורי שינה"
ואני מחייכת, שלושים שנה ביחד והוא עדיין מזכיר לי מתי ללכת
לרופא.
הוא לבסוף נרדם ושניה אחריו גם אני, ככה אנחנו כבר מסונכרנים,
כמו שעון שוויצרי איכותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים אני
מרגיש שכל
האחריות נופלת
עליי.


אלוהים, שופך את
הלב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/02 12:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טיפטיפונת קטקטים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה