"אם תשאל אותי, אני בכלל לא כזו מדהימה."
הוא הנהן בחיוב, אך בחוסר הבנה מהצד השני.
היא נזכרה בכל מיני משפטים, שאמרו לה אנשים שונים, בחייה.. את
כל כך חלקה, את כל כך יפה, כואב להסתכל עליך, את טהורה,
מדהימה, אני לא יכול להסתכל עליך מבלי לרצות לגעת בך, אני לא
יכול שלא להמשך אליך, את משגעת אותי, איך העור שלך כל כך נעים,
כל כך.. חלק ורך, השדיים שלך מושלמים, את כל - כך - יפה.
היא הסתכלה בעצמה, במראה. מקרוב. בוחנת את פניה. את העצבות של
עיניה.
"חכה רגע" אמרה, והניחה את השפופרת.
מתקרבת למראה, בוחנת את עצמה קרוב יותר. מחייכת לעצמה, בוחנת
את השינויים המתרחשים תוך כדי כך בפניה, ומסירה את החיוך,
בוחנת את השינויים הפעם.
מתקרבת קצת יותר.
מסתכלת בעור שלה, הצח.
לא כל כך צח מקרוב... חושבת, כשהיא בוחנת פצעים שעוד לא פרחו.
והשיער שלי, סתם.. לא נעים. צופה במחלפות שיער הזהב שלה.
על העיניים... לא היה לה דבר רע לומר.
"עוד שניה" זרקה לכיוון השפופרת, וחזרה לעמדתה מול המראה.
הפנים שלי נפוחות, והשקיות האלו מתחת לעיניים... משחירות מיום
ליום... אין ספק שהיא לא הייתה מרוצה.
היא חזרה לשיחת הטלפון, קולה חייכני ונוטף חיוב, דבש, ערמונים
קלויים באש האח, ועוד כל מיני דברים טובים, אך עיניה... משדרות
עצבות.
משדרות, אך בטלפון, לא רואים.
עצבות.
חוסר שלמות.
לא רואים, כשלא מביטים, בעיניים של אנשים.
בעיניים שלה.
הוא חיכה לפעם הבאה שיראה את הילדה היפה שלו, כ-ל כ-ל חיכה.