קוראים לי אסי, ולאחי התאום מני. נולדנו יחד בשנת 81'. מאז
שאני זוכר את עצמי, היינו תמיד יחד. באותו גן, באותה כיתה,
מהיסודי עד סוף י"ב. קצת קינאתי במני, אבל נכון יותר לומר
שהערצתי אותו. מני היה שונה ממני לגמרי, למרות שהיינו תאומים.
למני הייתה חברה דוגמנית מגיל 16. כבר ארבע שנים הם יחד. לי
היו תקופות של פה ושם יציאות עם בחורה, אבל לא הייתה לי חברה
קבועה. האמת היא שיש סיבה הגיונית לכל זה. מני נראה הרבה יותר
טוב ממני. היה לו גוף ממש פיצוץ, והוא היה משקיע בו. 4 פעמים
בשבוע הוא היה הולך לחדר כושר. הוא נראה ממש טוב, ולא רק זה,
הוא היה הרבה יותר מוצלח ממני בלימודים. בבגרות שלו הוא לא
קיבל מתחת ל-85 באף מקצוע, ואני לא קיבלתי יותר מ-85 באף
מקצוע. הוא היה משקיען כזה. בהכל. אז נכון שלפעמים קצת קינאתי
בו, אבל הוא היה דמות נערצת על כולם, גם עלי.
אני לא זוכר אפילו פעם אחת שרבנו. הוא תמיד היה דואג לי, בכל
דבר. אם ביום שישי הוא היה אמור לצאת עם החברה שלו, והחבר'ה לא
היו יוצאים כולם ביחד, הוא היה מארגן עוד ידידה שתבוא והיינו
יוצאים רביעייה. כל כך היה לו כואב שאני נשאר בבית כשהוא נהנה.
הוא אהב לעזור לכולם, לא רק לי. אני זוכר שפעם אחת, חבר שלנו,
שלומי, נתקע בשלוש בלילה באמצע הדרך בחזרה מיציאה בלי דלק. הוא
התקשר לפלאפון שלי (אני הייתי משאיר אותו תמיד פתוח, ומני תמיד
היה מכבה. עוד דבר שאנחנו שונים בו... ) ועניתי מתוך שינה. הוא
הסביר לי שהוא תקוע ואני אמרתי לו שאנחנו כבר ישנים ואין צ'אנס
שנבוא בשעה כזו. מני התעורר מהרעש ושאל אותי מה קרה. הסברתי
לו, והוא לא חיכה רגע, לקח לי את הפלאפון מהיד ואמר לשלומי
שהוא יגיע אליו תוך חצי שעה.
כזה היה מני. אהב לעזור לכולם, גם אם זה לא היה תמיד נוח.
כשהתגייסנו יחד לגבעתי, ועשינו מסע כומתה בטירונות, התבקשתי
להחליף את אחד החיילים שנשאו את האלונקה. פיזית, לא הייתי
מסוגל. זה היה כבר ממש לקראת סוף המסע, ואמרתי למפקד שאני
בקושי עומד על הרגליים. הוא צרח לי: "ומה עם נתן ?  הוא סוחב
את האלונקה כבר רבע שעה ולא מדבר מלה. תחליף אותו מיד" !
לא הייתי מסוגל. דמעות עמדו לי בעיניים וכבר הרגשתי איך אני
נשבר. ואז, כמו תמיד, מני הציל אותי. הוא החליף את נתן ונשא את
האלונקה על כתפו. אז באמת כבר לא יכלתי יותר. התחלתי דומע
ובקושי ראיתי לאן הולכים, אבל המשכתי. אני חייב לו, למני, על
כל מה שהוא עשה בשבילי אי פעם, וגם על הפעם הזו.
שנתיים אנחנו כבר בגבעתי. אני זוכר פעם אחת שהגיע אלינו מפקד
חדש. ניצלנו את העובדה שהוא לא יודע את הכללים ויצאנו למארב
ביחד, אני ומני. אחר כך הוא חטף צעקות מהמח"ט בעצמו. אסור היה
להוציא את שנינו יחד למארבים מהסיבה הפשוטה שאם שנינו חוטפים
כדור, לך תסביר את זה לאמא שלנו. תמיד היינו עושים רוטציה. פעם
אני יוצא למארב ופעם מני.
גם במסגרת הצבאית היה מני יותר מקובל ממני. הוא היה דומה יותר
לחבר'ה ואני הייתי שונה. כשכולם היו מנקים את הנשק ומקשיבים
לשירים במזרחית בטייפ, אני הייתי שם את האוזניות של הווקמן
ומזמזם את סוזן וגה. כשכולם היו הולכים למועדון לראות משחק
כדורגל במוצאי שבת, הייתי יושב בחדר, מנסה לפתור את התשבץ
תרתי-משמע שבעיתון הסופשבוע. לא הרגשתי שייך לפלוגה, אבל נתתי
כבוד לכומתה הסגולה.

אני זוכר שחזרתי ממארב ארוך יחסית ונכנסתי להתקלח וישר לישון.
כמה שעות אחר כך יצאה קבוצה נוספת למארב ממושך נוסף.
כשהתעוררתי קמתי, צחצחתי שיניים וירדתי למועדון לקנות לעצמי
משהו בשקם. בדרך אורי רץ אלי ואמר לי שהמפקד קורא לי. אמרתי לו
שאני כבר הולך אליו. נכנסתי למועדון וכל המבטים של החיילים
שנכחו שם הופנו אלי.
"מה כל ההתעניינות" ? שאלתי. "תביא לי במבה וקולה", זרקתי
לשקמיסט 10 ש"ח.
"אני מצטער, אחי", הוא אמר.
"מה ? נגמר" ? שאלתי.
"לא, יש במבה וקולה, אבל אני מצטער, בנאדם", הוא המשיך עם
המסתוריות.
ואז כבר התחלתי לנסות להבין מה קרה.
"מה קורה" ?  שאלתי בהיסוס.
אורי נכנס לשק"ם ואמר לי: "אסי, המפקד קורא לך דחוף. לך אליו"
!
יצאתי משם בריצה, והגעתי לחדר של גדי המ"פ.
"קראת לי", אמרתי לו.
גדי לא ענה. רק קם, וחיבק אותי חזק. הוא התחיל לבכות, וגם אני,
שכבר הבנתי טוב מאוד מה קרה.
"מני נפצע אנוש מכדור בראש. הוא בבית חולים רמב"ם עכשיו. הטיסו
אותו במסוק מהמארב", גדי הסביר.
"ההורים שלי יודעים?" שאלתי עם דמעות בעיניים.
"כן. הספקתי להתקשר אליהם כבר. הם כבר בבי"ח לדעתי, תתקשר
עכשיו גם אתה", גדי ענה.
הרמתי את הטלפון וניסיתי לחייג. לא הצלחתי לזכור מה המספר
פלאפון של אבא שלי.
בדקתי בפלאפון שלי וחייגתי. אבא שלי ענה.
"אבא, זה אסי, מה אתו" ? שאלתי.
"הוא נפטר לפני 5 דקות", השיב לי בבכי.
סרבתי להאמין. בכיתי וצרחתי כמו מטורף. לא יכול להיות. גדי כבר
הבין לבד שמני מת.
נפלתי על הרצפה, מתקשה להבין איך, איך זה יכול להיות. אלוהים
עשה טעות. הוא בחר בתאום הלא נכון. איך לוקחים אחד שהוא הכי
מוצלח, הכי טוב, הכי חבר שיכול להיות ?

גדי אמר לי שמחר בבוקר נצא להלוויה כולנו, ובינתיים ביקש
שאחזור לחדר לנוח.
חזרתי לחדר. הייתי גמור. חיילים נכנסו אחד אחד לנחם אותי
כששמעו שמני מת. בשלב מסויים, לא יכלתי יותר וביקשתי מכולם
לצאת. הייתי חייב קצת שקט.
התחלתי לחשוב על כל הסיטואציה, וידעתי שאבא ואמא יכעסו נורא,
אבל רציתי לעשות רק דבר אחד: לתקן את הטעות של אלוהים.
לקחתי את הנשק, הכנסתי מחסנית ודרכתי אותו. החדרתי את הקנה הקר
לתוך הפה ו...
יריתי.