"נו, הסתיו מגיע", אמר אבא תוך לעיסה של לחם הפומפרניקל השחור
עם הדג מלוח, ואמא אמרה, "סוף סוף" והזדרזה ללגום את הקפה
בלגימות מהירות, שכן היה זה בנפשה לשתות אותו בעודו רותח.
בשנה האחרונה הם הפסיקו להיבהל ממותם  של החברים.   כל מוות
הפיח בהם  עוז. כך גם מותו של אברם,  שדחק בהם לשמור על  חייהם
הנותרים  על ידי הקפדה יתרה על פרטי השגרה היומיומית. מזה זמן
שניסיתי לפתות אותם לצאת לחופשת שייט כמתנה לחמישים שנות
נישואיהם, אבל הם אמרו, בגילנו זה לא כדאי, הכי טוב לנו ככה,
בבית.
אמא סיימה לשתות ואמרה, "כל כך מוזר. השעה הזאת להלוויה. ועוד
כתבו לבוא לבושים יפה. מתי באים לבושים יפה להלוויה?"
אבא אמר "זו הייתה הבקשה שלו בצוואה. עם זה לא מתווכחים. אולי
התחשב בבן שלו, בשבתאי, שצריך להגיע מהעיר?"  
"התחשב?" נחרה אמא בבוז, "ממתי הוא התחשב במישהו?  ומה עם כל
התקנון של ועדת ההנצחה? מה, כל אחד יחליט בעצמו על ההלוויה
שלו? הוא ידע להגיד יפה מאד לכל אחד איך צריך ואיך נכון. אבל
לו? אף אחד לא יכול להגיד כלום! כל כך מניפולטיבי.  ממש נחש.
אף פעם לא הבנתי איך מרתה סבלה אותו.  אתה זוכר איך הוא אפילו
לא בקר אותה בבית חולים כשמת התינוק שלהם אז? הוא היה עסוק
מידי.  הוא מת, זה נכון אבל זה לא אומר שהוא לא היה בלתי נסבל.
כל אחד אומר את זה. אם אתה שואל אותי זה רק בגללו מה שקרה עם
דיתה, הבת שלו".
"מי שואל אותך? ומי זה כל אחד? כל הקלעפטעס במחסן הבגדים? מה,
שכחת את כל הטוב שהוא עשה? את התקציבים שהשיג? איך היינו
מקימים את השכונה החדשה בלעדיו? מה קרה לך? כדאי שתפסיקי
לדבר".

ידעתי שמקור הזעם של אמא אינו אברם, אבל לגביו היה כעין
קונסנזוס, שאפילו היא, שהיתה בדרך כלל זהירה במילותיה,  הרשתה
לעצמה לפרוק דרכו מצבורי תסכול,  שבדרך כלל המוצא היחידי שלהם
היה  ניקוי כפייתי של דירתה.
אחר כך אמרה,  "בסוף הוא היה מוזר. כל הזמן היה נוסע.  הרופאים
אמרו שהוא יכול למות בכל רגע. היה עומד שעות בתחנה, בשמש. וכל
הזמן נראה יותר ויותר מאושר. ממש השתגע. כאילו ששמח שהוא עומד
למות.
היא הביטה בי בחיבה, "לפחות זה הביא את תמנע'לה לבקור. אז יש
משהו טוב בכל זה". העוויתי את פני בחיוך. אמא אמרה, "תמנע'לה
כמה שאת  עייפה. את עובדת קשה מידי וכל הזמן גידי בחו"ל והכל
עליך". אמרתי "זה לא זה.  זה כנראה חילופי העונות"
אבא הרים עיניו מהעיתון  ושלח לי נשיקה. החזרתי לו.

הם קמו, לקחו את הכלים למטבחון, שטפו והניחו.  
בשש וחצי  החלו בדרכם אל הרחבה שליד בריכת השחייה. "היום לא
נצטרך לעשות את הטיול", אמר אבא ואמא הוסיפה במרירות "לפחות
זה".

"מאד מוזר. באמת. השעה הזאת להלוויה והבגדים האלה", חזרה אמא
ומלמלה, ציפורני ידה  חורצים בבשר זרועי. בידה השניה החזיקה,
כבקמיע , פנס כיס כבוי. היא פסעה בזהירות, מזומנת לכל מהמורה
ושרץ.

החשיכה התעבתה. באוויר עמד ריח יסמין וכלור.  נשמעו צהלות
מתרחצים. אמרתי לאבא, "פעם היו סוגרים את הבריכה בזמן
הלוויות".
"בגלל האירוח הכפרי לא סוגרים.  בימים אלה יש הלוויה כמעט כל
שבוע. אי אפשר לסגור בכל פעם."
"כן", התעקשתי " אבל בכל זאת. זה לא מישהו רגיל. זה אברם.
מאושיות המקום, מנהיג, אידיאולוג. אני זוכרת איך היה מוביל את
הריקודים.  איך היה שר.  
אבא שתק. פניו  חתומים. ידעתי שאין טעם שאשאל עוד לדעתו בענין.


לפתע נדלקה שרשרת נורות ומיד הושמעה גם מנגינת "האדם השלישי"
מהסרט זורבה היווני.
חבורת  הותיקים, בגיל של ההורים, שעמדו דחוקים ונחבאים זה
מאחורי זה, הצטופפו עוד יותר.
הרחבה התמלאה אנשים מופתעים.  שמחתי לפגוש ידידים.

נשמע קול נשיפה במיקרופון ובדיקה "חת חת". שבתאי, בנו  של
אברם, כבן 45, שעזב מיד אחרי הצבא וכמעט לא בא לבקר, עמד שם
לבוש חליפה. הוא אמר:
"רבותי וגבירותי. אני יודע שההלוויה הזאת לא שגרתית אך זו
הייתה בקשתו האחרונה של אבי. אני מקווה שכולכם תשתפו פעולה עם
הדרך  שבה הוא בחר להיקבר."  הוא שילב זרועו עם זו של דיתה,
אחותו הצעירה והמתיפחת ונתן את האות למכונית הטרנזיט שבה היה
מונח הארון.

השביל אל בית הקברות הואר. מרמקול שהיה מוצמד למכונית עם הארון
בקעה מוסיקת רג טיים.  האנשים האיצו צעדיהם אחרי המכונית.

תמכתי באמא.  אבא הלך קדימה. יצאנו מהשער ופסענו לאורך מטע
האבוקדו האפל. עיניה של אמא, שחששה קודם לכן מהחשיכה זהרו .
היא הימהמה בזייפנות את המנגינה שהושמעה. פעם ספרה לי שבנעוריה
בגרמניה אהבה מאד מסיבות, לפני שזה היה אסור. לידי  פסעה בחורה
גבוהה ורזה, יחפה, עטופה בהילת בדידות, צמה ארוכה ועבה היתה
מופשלת על כתפה והיא אחזה תינוק במנשא של בד. הבנתי  שזו סמדר,
האשה שבגינה עזב בעלה של דיתה את הבית.
"שלום" ברכתי . היא הרימה את עיניה המושפלות, חייכה חיוך קטן
וענתה "שלום. מה שלומך?" והביטה בי בהסוס.
"טוב. טוב. שמחה לראות אותך"
"תודה" אמרה וחיוך ניצת על פניה. הערכתי את האומץ שהיה לה  מול
איבתם המוצקה של האנשים.

בכניסה לבית הקברות הוקם אוהל  מעל במת עץ. מסביב לו היו
דוכנים עמוסי פירות וכריכים ובהמשך להם בר משקאות.  ליד
הדוכנים עמדו מלצרים לבושי לבן, כחיילי משמר מלכותי.  האנשים
ההמומים ניגפו זה בזה.

בבית הקברות הזדרזתי לוודא שאמא, שנעשתה עליזה מרגע לרגע,
יושבת על אחד הכסאות המעטים. ראיתי שאבא עמד בצד, כהרגלו
בהלוויות, והצטרפתי לחברי .
"ראית שסמדר פה?" שאלה אותי תרצה, בת גילי שנשארה בקבוץ,
והוסיפה, "אין גבול לחוצפה".
"הוא בכל אופן קצת כמו הסבא של הבן שלה לא?" אמרתי.
תרצה, הסתכלה בי  בזעם.
"זה לא ענין לבדיחות. כל מה שדיתה צריכה עכשיו זה שיזכירו לה
מה שקרה לה בגלל הזונה הזאת".
הסתכלתי על מאות האנשים החיים וגם על אלה שנשארו רק כשמות על
הקברים, כולם כל כך מוכרים.

"אין כמו  הלוויה להדגיש את העוצמה הארוטית של החיים" לחש לי
מישהו, כמו משמיע לי את מחשבתי. היה זה  עמי, שעמד מאחורי
והוסיף לתוך אזני, "כמה טוב שאת נראית. הלוויות מאד הולמות
אותך". עניתי "אוףףף. הבהלת אותי". עמי הגיע לקיבוץ בגרעין
נח"ל כשהייתי בכיתה י"א והייתה תקופה שהייתי מאוהבת בו.  מזה
שנים שהוא טוען שפעם בקשתי ממנו לשכב איתי. אני לא זוכרת אבל
הבטחתי לו בצחוק שיום אחד נעשה את זה. בינתיים שנינו התחתנו
והוא כבר הספיק להתגרש, לאחר שערוריה שקשורה לקטינה יפהפיה
מהקבוץ.
"את לבד? איפה בן זוגך הנצחי?"
"בחו"ל"
"תמיד הוא בחו"ל. זה קצת חשוד לא?"
"כן הוא הרבה בחו"ל. זה המצב."
"ואיך הילדים"
"גדולים. מסתדרים."
"ואיך את?"
"אני בסדר"
"בסדר בסדר או..?" הוא הביט בי  עד שהשפלתי את עיני.
"בסדר. ואיך אתה?"
"עכשיו שראיתי אותך, מצוין".
"קומפלימנטים יובילו אותך רחוק"
"אני בונה על זה".

הארון הונח ואז הורד באמצעות חבלים על ידי ארבעה חברים צעירים.
אנחת רווחה עברה בקהל. סוף סוף משהו מוכר. הנה הבור, והארון
שמורד, ושמעונה שתמיד מנהלת את ההלוויות עומדת על מקומה ליד
המיקרופון  ומיד יכוסה הארון, יהיו הספדים ואמירת קדיש ויוכלו
ללכת הביתה.  אמת, הלוויה מוזרה, אבל ככלות הכל לא נורא.

הרמקולים הצוויחו ואלסים  בולגריים. אבק התאבך באור הצהוב
וכיסה את הנוכחים. לאחר שסיימו הגברים לגרוף עפר והונחו זרים
הושתקה המוסיקה. שמעונה אמרה בתרעומת, "לפי בקשת המשפחה לא
יהיו הספדים ולא יוקרא קדיש, מלבד צוואתו של אברם", ונחפזה
להוסיף, כלוקחת את נפשה בכפה, "כי מעפר באת ואל עפר תשוב יהי
זכרך ברוך. אמן".  עיני האנשים הופנו לשבתאי ואז נשמע קולו
המוכר של אברם ועל מסך נראו פניו הנרגשים. הוא אמר:

"חברים וחברות יקרים. אתם, שעומדים על קברי, חברים יקרים לי
ואני אוהב אתכם. אהבה זו מילה שלא השתמשתי בה בחיי, גם לא כלפי
ילדי ואשתי זיכרונה לברכה.  שמתי ערכים כשוויון וציונות והקמת
המולדת והקיבוץ לפני האהבה.  לפני כחצי שנה, כשכבר הייתי חולה,
חלמתי חלום נורא. בחלומי אני פותח את מחסן הנשק ולוקח רובה
ורימונים והורג אנשים רבים, חברים, ילדים, הורים וגם בבני
משפחתי אני יורה. החלום זעזע אותי והלכתי לברר את פשרו. הלכתי
לטיפול פסיכולוגי והתחלתי להביט בחיי.  ראיתי פספוס גדול. אני,
שדגלתי בבניית חברה חדשה וטובה יותר, יצרתי בחיי  כעס ועלבון.
ההלוויה שלי זו ההזדמנות האחרונה שניתנת לי לתיקון.  הצוואה
שלי היא כדלקמן: נצלו את השעה הזו ואת המקום הזה  שבו שוררת
הרוח הנצחית וכל אחד ייגש אל אדם שהוא חש כלפיו טינה או אי
נחת, וילחץ את ידו.  זכרו, בקרוב כולכם תהיו עפר ואפר כמוני.
אני מבקש מדיתה בתי, יקירתי, אל תטביעי את עצמך ביגון. לכי,
לחצי את ידה של  סמדר, שלפי בקשתי המפורשת תהיה היום בקהל.
שבתאי, בני היקר, האחד והיחיד, את כל האושר שבעולם הבאת לי
ולאמך כשנולדת וחבל לי שבמהלך השנים הפכת עוין כלפי. אני יודע
שהיד שאתה הכי צריך ללחוץ היא זו שלי ואני מחבק  אותך  כמו גם
את אשתי המנוחה.   חברים! אני קורא לכם, מעמקי לבי, עשו טוב
לחייכם! חיים אחרים לא יהיו לכם!  עשו שערב זה יהיה נקודת מפנה
עבורכם  ריקדו, אכלו ושמחו ושירו על קברי! ארוע זה שבו אני
נוכח אתכם מלמטה הוא שמחה גדולה עבורי!"

משך כדקה נוספת הוקרנה תמונתו על המסך ואז כבתה. הד הדברים נח
על האנשים והקברים ונמסך בצרצור צרצרים וקרקוש ממטרה רחוקה ואז
פצחו הרמקולים בקונצ'רטו לתזמורת ושתי מנדולינות של ויולדי.
המלצרים הסתובבו  עם מגשים עמוסים בגביעי שמפניה ומתאבנים.
האנשים עמדו נבוכים.

בהדרגה עלתה רטינה. "מה זה צריך להיות?"  "מנביא זעם הוא הפך
לגורו?" "מה הוא חושב לעצמו, שכל אחד יכול לעשות לעצמו ההלוויה
ככל העולה על רוחו?", "מה עם תקנון ועדת הנצחה?" ו "ממש,
לחיצת יד אחת והוקוס פוקוס יפתרו הבעיות!". אנשים התחילו ללכת
לעבר השער.

אמא ישבה מבוהלת. אבא עמד קפוא. אמרתי לעצמי תרגעי, את לא
שייכת.  

קולה של שמעונה נשמע ברמקול: "תשמעו אנשים. נכון, מה שנעשה פה
הוא חריג ואינו לפי התקנון אך יש מקום להיענות. מובן שכל אחד
חופשי לעשות כרצונו. אני מצהירה שבעיני הרעיון של אברם מוצא חן
מאד".  היא נגשה לאמה שישבה ליד אמא  שלי ולחצה את ידה.  אחר
כך פסעה חזרה אל הקבר הטרי, לקחה את ידה של דיתה ומשכה אותה
והעמידה אותה מול סמדר. דיתה הושיטה את ידה בלי להרים את עיניה
וסמדר לחצה אותה, לוחשת "תודה תודה" ודמעותיה זולגות.

האנשים עצרו.  גביעי שמפניה נחטפו. ידיים נלחצו. עיניים נבוכות
הוצתו ברווחה.
התרגשות גאתה: איש וגרושתו התחבקו לאחר שנים לא דברו זה עם זה,
שני מנהלי המפעל, הנוכחי והיוצא, לחצו ידיים וטפחו זה לזה על
הכתף, אמא לחצה את יד השכנה שאיתה לא דברה כבר שנה בגלל ענין
עם צינור השקייה. אחר כך לא הפסיקו לפטפט. את אבא לא ראיתי.

ניגשתי לרותי, שהייתה מטפלת שלי בתקופת הנעורים ובגלל שהעירה
לי פעם שעלי לעשות דיאטה נכנסתי לתקופה של הרעבה עצמית מסויטת.
היא כמובן לא ידעה את זה. לחצתי את ידה. היא הופתעה וסומק עז
פרץ ללחייה. חיבקתי אותה.  

עמי לחץ את ידי חיבק אותי ונשק לשפתי ואמר, "תרשי לי לנצל את
ההזדמנות", נרעדת, נחלצתי  ואמרתי "דיי. השתגעת?".

הצטרפתי לאנשים שהקיפו את דיתה וסמדר שעמדו אוחזות זו בידיה של
זו. סחפנו אותן מבין הקברים  לרחבת הריקודים. הופתעתי לראות
שגם הורי רוקדים, בנפרד מזה מזה. לעולם  לא ראיתי אותם רוקדים.
אמא חוללה  כאילו שאין לה בעיות בברכיים.

לאחר חצות חזרנו לריקודים של פעם, להורה סוחפת במעגלים צפופים.
רבים, ואני ביניהם,  מוכנים להישבע שראינו את אברם  שואג
במלוא גרונו, "אל יבנה הגלילה" והקהל ואני בתוכו, עונה בצרחה,
"אל יבנה הגליל" פעם אחר פעם.

לפתע נפתח מעגל הרוקדים ונמשכתי אל  בין עצי האבוקדו ושם באפלה
המשיך מצע העלים העבה לרשרש "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל".
גם כשלא הייתה כל כסות חוצצת ביני לבין העלים ומעלי גהר איש
בעל עיניים נוצצות המשיכה המנגינה לפעום באזני, "אל יבנה
הגלילה, אל יבנה הגליל".

למחרת בבוקר אחרו ההורים לקום. אבא אסף את העיתון בשעה תשע ולא
בשבע ואת ארוחת הבוקר אכלו בעשר.  אבא אמר, כשלעס את פרוסת
הלחם השחור בריבה, "לא יאומן".    אמא הרימה בפזור נפש את כוס
הקפה שכבר התקרר לגמה מעט והניחה  ואז שמה ידה על ברכי ואמרה,
"תמנע'לה תאכלי משהו, מה קרה למה את לא אוכלת כלום?" ומיד חזרה
אליה פטפטנותה הרגילה ואמרה "מוזר. אני לא זוכרת איך הגעתי
למטה אתמול. אולי זה היה חלום. את יודעת מה? אבא ואני דברנו על
זה. בעצם מתי דיברנו? את יכולה לתת לי שוב את הפרטים של הסיור
הזה של השייט בים התיכון? שמעתי שמשפחת אשרוב נסעו והיה להם
מצוין. את יודעת מה ששמעתי על מה ששבתאי עושה לפרנסה?  ממש
שערוריה! מיבא עובדים זרים! ולחשוב שגדל בקבוץ! ומי את חושבת
פתח לו את הדלתות ועזר לו כל השנים? הנחש.... ואת יודעת מי
גיליתי שבהריון?". קולה של אמי הפך לפכפוך מי נחל.   כבר זמן
רב  מאז שהפסקתי לכעוס על הפטפטנות הבלתי נלאית שלה, שכן
ידעתי,  שזו דרכה  להגיד לי שהיא  אוהבת. המשכתי להנהן ולהמהמם
ושקעתי בתחושה המשכרת, שמליל אמש איימה על השלווה בחיי.