הגעתי לשם , נכנסתי כולי לחוצה ,והוא ישב שם , עם עיניים
עצובות וכנות , בירך אותי לשלום , עניתי לו והוא שאל מה ילדה
קטנה כמוני עושה במקום כזה , אמרתי לו שאני מתנדבת שם , שבאתי
בשביל להקשיב לסיפורים של אחרים ולעזור להם , לעזור להם לחזור
להיות מי שהם היו פעם , הוא חייך אלי וקרא לי ילדה תמימה קטנה
וחמודה , חייכתי אליו , הוא שאל אם אכפת לי שהוא יהיה ראשון ,
יש לו הרבה על מה לדבר , כמובן שהסכמתי. ישבנו בחדר של הפופים
והוא התחיל "לפני שנה , אני וארוסתי מירב יצאנו לסופשבוע על
חוף הכינרת לקחנו כמה שפחות דברים כי היה לי אז אופנוע ולא
יכולנו להעמיס. אז שמנו קצת אוכל , קצת שתייה , חולצה אחת לי
ואחת לה , מכנס אחד לי ואחד לה , ושק שינה אחד , התחלנו בנסיעה
.." קטעתי אותו באמצע המשפט "רגע רגע.. שק שינה אחד ?? אתה
חושב שזה נוח , אני ילדה אחת , קטנה ועדיין צפוף לי בשק אז
שניים , ועוד גדולים ... לא שאני מנסה להעליב לא גדולים גדולים
, כאילו גדולים מבוגרים , הבנת?" "הוא חייך אלי ושוב אמר "ילד
קטנה ותמימה שכמותך , אני חושב שעכשיו זה לא הזמן להמשיך את
הסיפור אולי עוד שנה שנתיים , כשתדעי קצת יותר על החיים"
נעלבתי קצת אבל לא הראתי לו , השארתי בפנים , כשהגעתי הביתה
בכיתי , אף אחד לא ידע למה , רק רציתי לעזור ...
ואז אחרי 4 שנים פגשתי אותו שם , בתחנת האוטובוס על הברזלים ,
הוא ישר זיהה אותי ואני אותו הוא שאל "מה שלום הילדה המאמצת
התמימה שלי " ואני עניתי " עדיין מחכה לסיפור שלך " והוא החליט
שעכשיו זה הזמן להמשיך . "היינו בכינרת יומיים , רק יומיים כי
זאת החופשה שיכולתי לקחת מהעבודה. ישבנו בלילה הראשון ליד
מדורה קטנה שהדלקנו היא ישבה עלי ואני עטפתי אותה בחיבוק , היא
הייתה כל מה שחלמתי עליו , הארוסה שלי הייתה החלום שלי ,
דיברנו על כל מיני שטויות , אני זוכר , בדיוק סיפרתי לה בפעם
המי יודע כמה על הטיול שלי להולנד , סיפרתי לה על הילדות
הקטנות שחילקו לנו פרחים , רציתי להמשיך את המשפט והיא קטעה
אותי באמצע בחצי צרחה חצי לחש "אני בהיריון" היא אמרה , כל כך
התרגשתי ששאלתי מי האבא , היא צחקה, וקראה לי טיפשון , שאלתי
אם זה בטוח והיא ענתה שכן , שהיא בחודש השלישי כבר אמרתי לה
שאם כך חייבים להקדים את החתונה היא חייכה ואמרה שהיא מעדיפה
להשאיר אותה באותו תאריך , אחרי הלידה, שהיא תוכל ללבוש שמלת
כלה יפה ולא שמלת אוהל. צחקתי ואמרתי לה שכל מה שהיא רוצה ,
מקודש בעיניי. יום אחרי זה חזרנו חזרה , ירד קצת גשם היא לא
רצתה בהתחלה לשים את הקסדה, אני הכרחתי אותה אמרתי לה שהכביש
רטוב אז זה יותר מסוכן ולא אכפת לי אם השיער שלה ייהרס ולא ,
לא משנה מה היא תעשה היא תמיד תהיה מהממת. נסענו בנתיב השמאלי
, לא הפרענו לאף אחד , הכביש היה ריק ממש ,חוץ ממשאית שנסעה
בנתיב לידנו . פתאום בלי לאותת בלי להזהיר מראש המשאית חתכה
שמאלה לנתיב שלנו . ניסיתי לעצור אבל נסעתי כל כך מהר שישר
עפנו מהאופנוע . היא עפה לכיוון המדרכה ואני עפתי יחד עם
האופנוע עדיין על הכביש האופנוע נפל לי על הרגל וריסק אותה ,
התעלפתי במקום.כשהתעוררתי הייתי בחדר לבן עם גבס על הרגל "
עצרתי אותו לשניה " מה כבר אז הכניסו אותך לבית המשוגעים?" הוא
הסתכל עלי וחייך , היו לו דמעות בעיניים , ראיתי את זה! "לא ,
זה היה בית חולים הלל יפה בחדרה , איך שהתעוררתי שאלתי מה שלום
מירב ? , הרופאים הסתכלו אחד על השני ושאלו מה הקשר שלי אליה ,
אמרתי להם שהיא האם לעתיד של ילדי או ילדתי והיא ארוסתי ואנחנו
מתכוונים להתחתן בספטמבר בעזרת השם , הם התיישבו , הם היו
שניים , אחד שמן ואחד רזה , השמן דיבר "שמי דוק' קורצמן , אני
פסיכולוג בית החולים " הסתכלתי עליו כמו משוגע , אמרתי נעים
מאוד אבל מה אתה עושה כאן? הוא שתק ונתן לרזה יותר לספר לי את
החדשות ששינו את חיי , ארוסתי הייתה הרוסה , היא מתה על המקום
אז היא לא סבלה , לפחות לא זה , שאלתי אותם איך , איך זה קרה??
ה אמרו שנשברה לה המפרקת , אמרתי להם שזה לא הגיוני , שאי
זוכרת שהיא הייתה עם קסדה , שאני , אני הכרחתי אותה לחבוש אותה
, הם אמרו שהיא באמת עפה מהאופנוע עם הקסדה ויכול להיות שהיא
הייתה בסדר אלמלא היא הייתה חובטת עם הראש במדרכה ועצם כך הגב
של הקסדה נכנס לה במהירות לעורף , הקסדה שהייתה אמורה להציל את
חייה הרגה אותה, לא הייתי מוכן לקבל את זה והתחלתי לצרוח
ולהשתולל , זה לא הגיוני , לא הרגתי אותה , לא הרגתי אותה ואת
ילדי שלא נולד עדיין... לא.." הוא נכנס לטראנס , ראיתי שהוא
חוזר לעברו וחיבקתי אותו הדמעות שלו חלחלו דרך חולצתי ודמעותיי
חלחלו דרך חולצתו . כשנרגענו אמרתי לו שמזל שהא לא סיפר לי את
זה אז , והוא הסכים איתי . שאלתי מתי שחררו אותו והוא ענה
שהיום , לא הבנתי למה לקח להם כל כך הרבה זמן , הרי הוא היה בן
אדם רגוע , לא מהמשתוללים האלה .הוא אמר לי שלקח להם זמן לראות
שהוא נרגע באמת . האוטובוס שלי הגיע , קו 45 והייתי חייבת
לעלות , הבאתי לו את הפלאפון שלי , אם הוא ירצה לדבר , התחבקנו
פעם אחרונה , ועליתי .
חשבתי עליו כל הנסיעה וכאב לי הלב בשבילו הגעתי לנתניה , ירדתי
בקניון ופגשתי את חבריי , הלכנו לראות יחד סרט , משהו קומדיה
טורפת , נקרענו על הרצפה . התעוררתי בבוקר אחרי בשעה 11:00 לא
היה אף אחד בבית רק אני ובונבון , הכלב שלי . ירדתי למטה ,
נזכרת בקטעים מהסרט , הכנתי קפה הכנסתי את בונבון , הבאתי לו
"פינוק" כמו שאני עושה תמיד שההורים שלי לא בבית , חתיכת נקניק
קטנה , הוא ישב בצד ולא הפריע לי ואני שיבתי ליד השולחן הגדול
מדפדפת בעיתון כדי להגיד "קראתי " ולעבור מהר ל 24 שעות .
דפדפתי ובעמוד הלפני אחרון משוה תפס את עיניי תמונה מטושטשת ,
של אופנוע זרוק על הכביש, גופה מוכנסת לאמבולנס ודף נייר קטנטן
ליד האופנוע , היו מצויירים עליו פרחים קטנים ולבבות, חשבתי
לעצמי שזה מאוד מוכר לי , לא ידעתי מאיפה קראתי את אזור התאונה
, ממש , חמש מטר לפני חדרה...
התעוררתי בחדר לבן , לא לא בית משוגעים , בית חולים , תמימים
חמודים שכמותכם , התעלפתי כשהבנתי , שהבנתי שאני תמימה כזו
שחשבתי שבאמת אוכל לעזור לו במשהו...
