בסלון ביתי עומד על השידה שעון אורלוגין כבד ועתיק. אבא שלי
אמר שהוא עוד מלפני שנולדתי ומאז היתה אצלי תחושת יראת כבוד
מיוחדת כלפיו.  השעון עשוי מעץ טוק כהה ויש לו מחוגים מנחושת
שמצביעים בציפורנים שלופות על השעה והדקה המדויקת ביותר שיש.
תמיד היינו מכוונים את השעונים שלנו רק לפיו, וגם אם החדשות
ברדיו היו מקדימות אותו בדקה או שתיים, הייתי אומר לעצמי בהנאה
של שמחה לאיד שהשעון שלהם לא מכוון.

פעם בשבוע, מיד אחרי יציאת השבת, כל בני הבית היו מתאספים לטקס
מיוחד. היינו נעמדים באמצע הסלון ואבא היה ניגש לשעון ובעדינות
מסובב אותו, פותח דלת סתרים בגבו ומוציא מפתח גדול מתוכו.
בעדינות היה מסובב אותו בחזרה ופותח את מכסה הזכוכית שהיה מכסה
את הספרות.  היו שם שני חורים מיוחדים בשעות ארבע ושמונה
שהמפתח היה מתאים לתוכם ומשם הוא היה מותח את הקפיצים של
השעון. תמיד הייתי מסתכל על השפתיים שלו כשהיה סופר לעצמו את
הסיבובים והייתי מנסה לנחש כמה סיבובים זה בלי להסתכל על
השעון.
 
יש לו, לשעון הזה, תקתוק עמוק בעל נוכחות חזקה ביותר וכל זר
שנכנס לסלון מיד נלכד בצליל המיוחד הזה ונפנה במבט מסוקרן
לכיוון השידה.  אני כבר כל כך רגיל אליו שאני לא שומע אותו
כלל. לפעמים אני יושב על הכורסה של סבא מול השעון וכשהבית ריק
אני מנסה למצוא את התקתוק שלו. בשקט, בריכוז, אם מסדירים את
הנשימות בקצב מסוים, פתאום הוא מופיע כפורץ לחלל החדר. טיק,
טק, טיק, טק, במין מקצב חסר רחמים של זמן שאובד ללא שוב, הצליל
היה אוחז בי וחונק אותי, הייתי מטלטל את ראשי ונאנק, דמעות היו
מנסות לפרוץ החוצה אבל הייתי בולם אותן מיד. אני אף פעם לא
בוכה.

כמה שהייתי רוצה להיות מסוגל לבכות. אולי אם היית רואה דמעות
בעיניים שלי ביום שאמרת לי שאנחנו לא יכולים להמשיך יותר ביחד,
היית נשארת. הסתכלתי עלייך והעצב עלה לי בגרון, חנק לי את
האוויר, לא הייתי מסוגל לנשום או להשמיע שום צליל. כאב לי כל
כך, רציתי למות, שפניך יהיו הדבר האחרון שאראה בדרך לאלוהים.
השפתיים שלי רעדו קצת אבל אני לא חושב ששמת לב.

כשהייתי קטן הייתי משחק הרבה עם אחותי לאה, שהיתה עם פיגור
בינוני מתאונת נדנדה בגיל שלוש. היה לה גם מן טירוף פראי
שקיבלה מזה שהיא היתה מודעת למצב שלה. אף אחד לא הבין אותה ממש
חוץ ממני. היא היתה גדולה ממני ב 9 שנים אבל אנחנו היינו
הילדים היחידים בבית ותמיד היינו משחקים ביחד. היינו שרים שירי
ילדים, משחקים במחבואים בתוך הארונות בבית והולכים לטייל יד
ביד בחוץ.  לפעמים ילדים אחרים היו רואים אותה וצועקים לה שמות
וכינויים, ופעם אפילו התחילו לזרוק עליה קובבות של בוץ שלכלכו
אותה וכמעט פגעו גם בי, אבל אף פעם לא החזרתי להם. תמיד הייתי
ילד חלש ורזה, ופחדתי להתחיל איתם. ממנה הם פחדו כי היא הייתה
הרבה יותר חזקה וגדולה. לפעמים פתאום היתה נתקפת בפרץ כעס עצום
והיתה רודפת אחריהם תוך כדי צרחות ונהמות מוזרות. הם היו
נפוצים לכל עבר בצחוק גדול וממשיכים לקלל, אך אבוי לאותו הילד
שהיתה מצליחה לתפוס, היא היתה מטלטלת אותו עד שהיה מקיא את
נשמתו וגועה בבכי מבהלה. אני הייתי צופה מהצד אחוז התרגשות
ושמחה שהוא משלם על מה שעשה לה.

אני זוכר שהיינו יושבים ביחד בסלון. אני על הכורסה של סבא שכל
כך אהבתי, עם הרגלים מתנודדות באוויר, והיא יושבת על השטיח
מחבקת את הרגלים שלה. היינו משחקים במי מגלה את התקתוק של
השעון ראשון. לפתע היא היתה צוחקת בקול רם בכזה צחוק מר וחולני
וככה הייתי יודע שהיא גלתה אותו פתאום. בכל פעם שהיא היתה מגלה
אותו היה לה את הצחוק הזה, שבהתחלה הפחיד אותי מאוד אבל
כשהתבגרתי הבנתי אותו, וכאב לי בשבילה.

אני לא זוכר למה אף פעם לא יכולתי לבכות, פעם מישהו באינטרנט
אמר לי שאולי כשהייתי קטן אבא שלי הרביץ לי אם הייתי בוכה
בבית, אבל אני לא זוכר שאי פעם בכיתי.

לו רק יכולתי לבכות. אולי היית מרחמת עלי.

אני שומע עכשיו את התקטוק. טיק, טק, טיק, טק, לפתע הצליל נשמע
לי כה אכזרי, כה חסר רחמים. טיק, טק, טיק, טק, אני עוצם את
העיניים ופורץ בצחוק רם, מר וחולני.