לפעמים הכל יכול להתחיל באיש עם מעיל צהוב, שבמחי שובל מבושם
מצליח לסחוף אותך אל הרפתקה שהיא מעבר לכל גבולות הדמיון שלך,
מעבר לכוחותיך.

האיש עם המעיל הצהוב היה נמוך, ושמן, וקרח. בוקר אחד הוא נקלע
לשדה הראייה של אנדרי, כששניהם עמדו בתחנת האוטובוס. היו שם
עוד עשרים אנשים לפחות, מהם כמה נשים יפות מאוד, אבל משום מה,
אנדרי לא הצליח להתיק את מבטו מהאיש במעיל הצהוב. ברגעים הללו,
רגעים שישוב וישחזר אותם במוחו בכל יום ויום מהשנים שיעברו
מאז, הוא עוד לא ידע למה הוא בכלל מביט באיש הזה, שכמעט ונותר
קפוא על מקומו ורק תנועות עצבניות שעשה ברגלו העידו כי הוא לא
איזו בובת שעווה.

אנדרי התקרב ומיקד את מבטו בקפלים שבעורפו של האיש. הם יצרו
גלים ורדרדים ושמנים בעורפו החיוור. דוק הזיעה שכיסה אותם
הבריק ומירק אותם באור השמש העז, שפרץ פתאום מבעד לעננים.
אנדרי הרים את מבטו. קרחתו של האיש, שבתחילה נדמה היה כי היא
מגולחת למשעי, התגלתה ממבט קרוב יותר מלאה פגמים: זיפים צצו פה
ושם, מנקדים את דרכם בין השריטות שהותירה סכין הגילוח. אנדרי
היה מהופנט, אבל קול בראשו לא הפסיק לחקור ולהטריד: למה אני
עושה את זה? מה יש באיש הצהוב שמרתק אותי כל-כך.

ואז הוא הבין.

הריח הוא שתפס אותו. מבעד לזיעה, ולגלי השומן שבעורפו, ולמעיל
החבוט שנגמר במכנסיים רחבים מדיי ובנעלי ספורט בלויות, הסתנן
אליו הריח המבושם ולכד אותו כמו קור עכביש. אנדרי הכיר את הריח
הזה אבל לא ידע מאיפה. הוא נזקק לעוד מאמץ אחד קטן כדי להיזכר.


אבל אז האיש במעיל הצהוב התחיל ללכת. אנדרי, עודנו מסוחרר,
השתהה שנייה, אבל התחיל ללכת אחריו. האיש במעיל הצהוב התחיל
פתאום לרוץ, ואנדרי אחריו. מה גרם לקרח להתחיל לרוץ פתאום, אם
הוא בכלל לא ראה אותי עד עכשיו ועוד חיכה לאוטובוס -  את השאלה
המטרידה הזו אנדרי עוד לא שאל את עצמו בדקות ההן.

האיש השמן והקרח, שעט קדימה - מהר הרבה יותר מכפי שהיה אפשר
לצפות ממנו. אנדרי ניסה להדביק אותו, שולי מעילו מתנופפים הנה
והנה. מפעם לפעם החוט המבושם הבלתי-נראה כמו ניתק בשל המרחק
ביניהם, אבל אנדרי המתנשף ניסה לעשות הכל כדי לשמור על הקשר
בינו לבין ציפור הבד הצהובה.

ואז משהו עצר אותו. בזווית העין הוא ראה עקב אדום, וכתם צהוב
מתרחק ועולה למונית. אבל בשבריר שנייה המראות הללו התחלפו
במשהו אחר: ריבועי המדרכה האפורה שהתקרבו אליו. הוא נפל.

זרוע תפסה את אנדרי מתחת לבית-השחי והניפה אותו למעלה, בשילוב
בלתי מנוצח של עדינות תקיפה ועוצמה בלתי-מוחצנת. הוא הסתובב
וראה את הבחורה שבגללה עזב את המושב מלכתחילה והתחיל את כל
ההרפתקה העירונית שהפכה, מבלי ששם לב, לפרק חדש בחייו.
הוא הביט בה כמהופנט ואמר לה "תולום", ומייד צחק והסמיק כי
רצה לומר תודה ושלום לחוד ולא במילה אחת, והיא צחקה גם כן כי
הבינה את הטעות ונזכרה כמה נעים נשמע גלגול צחוקו. הוא נשם
עמוק והביט בעיניה, והתחיל להסביר לה מה פתאום הוא רץ ומועד
ככה באמצע היום, אבל אז הוא חשב שהאיש במעיל הצהוב בעצם לא
נראה לו חשוב כל-כך, ולכן שב והשתתק.
היא דווקא עודדה אותו לספר, אבל זה הטריד אותו: אולי היא בכלל
רוצה לשמוע כדי שתוכל לצחוק עליו בערב, כשתשכב במיטה עם הגבר
החדש שלה ותספר לו על האקס האידיוט שרץ ברחוב אחרי אנשים
צהובים ונופל. במקום לספר מה קרה, הוא הפטיר שזה בעצם לא משנה,
ומיהר להעביר נושא ולשאול לשלומה. בארבע הדקות הבאות הוא למד
שהיא סיימה משפטים (כשנפרדו היא היתה רק בשנה ראשונה), והכירה
מישהו אחריו והם התחתנו רק כדי להתגרש אחרי חצי שנה, מה שגרם
לה לנסוע לקוסטה-ריקה לשנה וחצי כדי למחוק אותו לגמרי מקורות
החיים. כשחזרה לארץ היא התחילה לעבוד במשרד קטן, ומשם התקדמה
למשרד קצת יותר גדול.
הוא החמיא שחליפת העסקים מאוד מתאימה לה, ועיניו טיילו לאורך
הפסים האפורים והעדינים שירדו מכתפיה, התקמרו על שדיה וירדו
למישור המבוטן. היא שמה לב לעיניו המשוטטות של אנדרי וחייכה.
בכל אופן, העירה, במשרד פגשתי את לואי. הוא עובד איתי, ובחודש
הבא אנחנו מתחתנים.
אנדרי השתנק אבל עשה את עצמו נלהב מאוד. כשרכן לנשק את לחיה
כדי לברך אותה על המאורע, זה הכה בו.

קור העכביש הריחני והמתוק, שצד אותו קודם דרך בדל מעיל צהוב,
זינק לעברו שנית מהצוואר שלה. הוא נתפס מייד במלכודת הבושם.
הניחוח הזה, שהסעיר את חושיו בלילות הסאטן הנפלאים במושב,
הלילות ההם שבהם הוא מלך על גופה.

מעבר להרי הזיכרונות, נהג אוטובוס עצבני צפר וקרע את אנדרי
מהחלום. הוא הביט בה מתוח, מבולבל. זה היה הרגע הכי חשוב
בחייו: הוא ידע שאם הוא רוצה לעשות מהלך שעשוי להנחית את עתידו
לפתחה הוא חייב להגיד משהו. היא, שקועה בלבטים לגבי החתונה
המתקרבת, הרגישה בדיוק כמוהו וקיוותה שהוא יעשה משהו שיחזיר
אותה לאהבה שלו. המרגיעה. הוודאית.
היא הרגישה בדיוק כמוהו, אבל החלה לספור את השניות לפניו. בעוד
אנדרי מתלבט מה לומר, היא הגיעה למסקנה שהוא לא מעוניין וכנראה
שהוא פשוט כבר לא יגיד כלום. אחרי עוד כמה שניות של שתיקה,
שהיו בגדר וידוא הריגת תקווה, היא יזמה פרידה ידידותית לשלום.
לבו של אנדרי התקמט מצער, אך פיו נפרד בלבביות. היא קרעה את
עצמה ממנו בפתאומיות, וצעדה במהירות במורד הרחוב, נוקשת בעקביה
מארש של פרידה.
ורק הריח הזה, המבושם, הנפלא - נותר להשתרך אחריה, כמו ילד
שמתעקש להישאר בלונה-פארק גם אחרי שכיבו את האורות בגלגל
הענק.
אנדרי נותר לעמוד שם, עצום-עיניים, פרור-לב, ונשם כל מולקולה
ריחנית שנחיריו יכלו לתפוס. מעליו, עננים כבדים רבצו נמוך
בעצבים חשופים, מוכנים לירוק גשם.