אני נוסק. כנפיים ישרות, צוואר מתוח. הרוח בפני דוחפת מלחשת על
סודות כמוסים שאיש מעולם לא רצה לדעת. אך עיניי כאילו חדות
יותר, ממוקדות יותר מאי פעם רואות רק את האופק. עוורות
להזהרות. העננים לבנים, אפורים ואז שחורים מכסים את השמים
חוסמים את האופק בתחינה אחרונה. אך מולי עומדת השמש השוקעת
מבטיחה לי את האמת. ואני ממשיך. טס לתוך הלילה במסע שאף אני לא
יודע מה אני מחפש בו? ואני אפילו לא מנחש מה אני עלול למצוא!
רק השמש כשקרניה האחרונות מלחכות את קו הרקיע עוד מתעקשת "צריך
להיות שם, צריך לדעת!" והיא שוקעת. ואני נשאר עם שאלה אחת ללא
מענה "למה"?. ופתאום האוכל במטוס נהיה כל כך חשוב ואני שוכח.
תיירות. פראג המשגשגת שוטפת מסביבי. טיפה אחת קטנה זורמת בתוך
ים זר. טועמת אולי בפעם הראשונה את החופש. כמו גרגויל על גבי
הקתדרלות ששוחרר מכלא האבן שלו ע"י ירח מלא. אני מטייל יותר
נכון אנחנו. אנחנו קבוצה ואנחנו נהנים מיופייה של אחת הערים
היפות של אירופה. צחוק מממלא את השמיים הכחולים. כחולים כמו...
כמו שרק שמיים יכולים להיות. קל להתעלם מאותו מקבץ קטן ואפור
במזרח כמעט כמו שקל להתעלם שהיהודים היחידים שיש פה הם תיירים
כמונו ושם גם הם ילכו הביתה במוקדם או במאוחר.
ואותו מקבץ אפור מנסה ללחוש לדרוש "לאן הם נעלמו?!" אבל "תראו
את השעון הזה הוא מדהים, מראה את שעות השקיעה הזריחה ואפילו
הקדוש היומי! - ואיזה פסלים יפים. מה?
אמרת? הפסל שלמעלה מסמל חמדנות? איזה? אה ההוא שהמוות רודף
אחריו?
כמה כסף שלא יהיה לך לא תוכל לברוח מהמוות הא!
אתה בטוח?! זה היה פעם פסל של יהודי ? נו טוב זה היה פעם"
"גם פעם וגם היום כסף לא יעזור לך להינצל ממוות, כל מה שהיית
צריך זה רק מגן דוד צהוב אחד, והיום..." זורק הענן האפור,
שנהיה די שחור בינתיים, תוך כדי הטלת ברק אגבי לכיוון רחוב צר
שעל קירותיו צייר מישהו גרפיטי של מגן דוד תלוי על עמוד תליה
אדום, אדום כמו...
ואז זה מתחיל. מרוץ משוגע של מקומות עם שמות שאם היה לך האומץ
להגיד אותם הם היו שוברים לך את השיניים. טרזיינשטאט, הנה
אמרתי את זה ולא השיניים וגם לא הלב נשברו. השם מפחיד ואתה
יודע למה אתה שם. ואתה יודע מה קרה. ואתה יודע איך. אבל אמנם 6
מיליון מתים זה נורא. אבל זה רק מספר בדיוק כמו 78954243 או 18
ואיכשהו בפנים אתה פשוט לא תופס! ורק הענן. הענן השחור. שחור
כמו פחם. מלחשש לו מעליך וצללים של ילדים. ילדים שכמעט נגמר
להם העור והם היו נשארים עצמות בלבד בגלל שזה כל מה שהיה להם.
מחכים לך בחשכה. מחכים לרגע בו לא תהיה מוכן. לרגע בו תעמוד
לבד בחושך אולי אפילו סתם בדרך לשירותים, לעשות שושו. כדי
לקפוץ מתוך הזיכרון מתוך סרטים ותמונות שהיו צרכים אולי לצנזר
(ואולי בעצם לא!!) ורודף אותך עד שאתה נכנע ופותח CNN כדי
לבדוק מה, אם בכלל, יש להם להגיד על הבית.
עכשיו מגיעה אשוויץ - בירקנאו. אושוויץ רק השם מעביר חלחלה.
בכל טקס "יום השואה" תמיד השם הזה ואחריו שתיקה. שתיקה שיכולה
להחריש אותך. הדרך מתפתלת ליד מסילת ברזל ואני יודע אילו
רכבות עברו כאן, ואני מרגיש בלי להסתכל שהוא נמצא שם. מרחף
מעלי ומרגיש את שעתו הגדולה קרבה ובאה ונפשי מתכווצת למחשבה.
אנו עוברים ליד כפר קטן שנושא את השם. אני שואל את הענן "למה
שמישהו עוד ירצה לגור כאן?" הוא נוהם אלי כתשובה וממשיך להכין
את הסערה שהוא הולך להמטיר עלי כשיגע הרגע. אנחנו עוצרים, אני
יוצא ברגליים רועדות. מצפה לארץ סיוטים מעוות. אך את פני מקדמת
שמש צהובה שקופחת על ראשי. צהובה כמו... אבל השמיים כחולים כמו
שרק שמיים יכולים להיות והדשא ירוק. ירוק של חיים וחנויות
התיירים משגשגות. אני מביט אל הענן במבט תוהה ומוצא אותו נבוך
בירכתי השמיים. העבודה משחררת צועק עלינו השער הידוע לשמצה.
משחררת מהחיים מלחששות הגדרות זו לזו. כמעט בלי לשים לב שמישהו
מקשיב בכלל. וכך נכנסנו לאשויץ - אשויץ הסיוט - אשויץ
המוזיאון. מעבר לחלונות זכוכית אנו רואים כמויות ענקיות של כל
דבר שתוכלו לחשוב עליו. והמספר 6 מילין מתחיל לקבל צורה, גודל,
משמעות! אבל עדין אלה 6 מליון נעליים או מזוודות או קביים או
משקפיים. זה מפחיד אבל לא מעבר לזה. אפילו בנינים 10 ו11
ששימשו את מנגלה הבניינים שמה שמפריד ביניהם הוא קיר המוות,
אפילו הם לא אומרים לי כלום. רק התמונות מאות ואלפי תמונות של
ילדים בבגדי אסירים או כאלה שהייתה רוצה שיהיו לבושים כך שלא
תוכל לראות כמה הם רזים ומוכים. רק הן מעבירות בי את החלחלה
ההיא שכבר למדתי להכיר כל כך טוב.
מיידאנק - את פנינו מקבל גשם קל. אני הולך ליד השביל. אף אחד
לא הולך עליו כי הוא עשוי משברי מצבות של יהודים. אני מביט
בענן שמכסה כעט את מחצית הוא אף אינו מחזיר אלי מבט הוא רק
ממשיך להמטיר צללים שמתחוחים להם בדרגשים המשוחזרים. מישהו
שיחזר את המקום כדי שיראה כמו שהוא נראה אז. סיפורים שאתה מנסה
נואשות לשכוח חוזרים אליך מטרידים אותך. ציורים על קירות
ופסלים מספרים לך שהם לא ויתרו גם אז במקום הנורא. במקום שאליו
שולחים שדים להשתלמויות. גם שם הם חיו ולא סתם שרדו. אנחנו
יוצאים מתוך המחנה והולכים לכיוון כיפת סלע רק שהיא אפורה כמו
הענן ולא זהובה. ואני יודע מה יש שם ואני יכול לשמוע את קול
הנכאים של זה קורא לי. אני מטפס לבד על המדרגות השאר מאחורי יש
לי רק מצית ודגל. דגל קטן כחול ולבן. כחול כמו השמים ולבן, לבן
כמו... אני מקיף את הכיפה ביראת קודש מפחד להתקרב ולא יודע
למה. כשאני מגיע לצידה נגדי אני מתקרב ונעצר. שולח את ידי
למצלמה - תנועה שנהייתה אינסטינק במהלך המסע. ידי נעצרת
באוויר. אני מביט למעלה והשמיים שמעלי שחורים. השחור שלהם
משתווה אך ורק לשחור שבתוכי. מתערבל בכאב לתוך ראשי מתחלחלות
מילים ששמעתי מספר ימים לפני כן
The little smuggler
Through a hole, through a crack
Or a cranny
Starving yet stubborn and canny
Sneaky and speedy like a cat
I daily risk my youthful neck
And if fate will turn against me
In that game of life and bread
Do not weep on me mother;
Do not cry
Are we not all marked to die?
Only one worry beset me
Lying in agony; so nearly dead
Who'll care for you tomorrow
Who'll bring you, dear Mom,
A slice of bread
אותו הר אפר ענקי הטביע אותי בתוך השחור שהיה הענן. ואז אני,
אי אפשר להגיד הבנתי כי כדי להבין צריך להיות שם ואני מודה לכל
האלים שאי פעם התקיימו שלא הייתי שם. אבל משהו בתוכי נשבר
מאפשר ליגון בלתי מובן להציף את נשמתי.
היה שם נר שנכבה ע"י הרוח ופתאום הדבר הכי חשוב בעולם היה
להדליק אותו. וניסיתי וניסיתי אבל נראה שאף אור לא יכול היה
להציף את החשכה הזו. המשכתי ללכת בתוך החשכה אחרי הקבוצה לתוך
תא גזים ובפעם הראשונה שמתי לב שהכתמים שהשאיר הגז על הקירות
היו כחולים. כחולים כמו שפעם רק השמיים היו יכולים להיות.
אני נוחת. צוחק אל השמיים ומתלונן על הארוחה הצמחונית. השחור
נמוג עם בזמן קצר להפליא בעזרת חברים ואנשים מנוסים שכבר היו
שם ויודעים איך להתמודד ואיך לעזור לאחרים לעשות את זה.
כשהשמיים הכחולים חסרי הענן של הארץ מברכים אותי לשלום הענן
השחור נדחק לקרן זווית בתוך מוחי והחיים חוזרים למסלולם. במשך
שנה הענן הזה נשאר שם כשהוא מציץ מדי פעם רק בלילות חסרי שינה.
הענן הזה יישא שם במשך כל ימי חיי, משמש לי כלפיד. מאיר באור
בוהק את הדברים שאסור לשכוח !
סתם בן אדם שהיה וחזר
ושכח ואח"כ זכר |
