קצת בכי, מעט צחוק,
מה שלומך שואלים,
מזל שאתה לא חייב לענות,
מזל שאתה נמצא רחוק.

מזל שבשבילך העולם לא אמיתי,
הוא רק מציאותי.
הוא כל כך מלאכותי,
שבשבילך הוא שרירותי.

הוא לא קביעת הדין,
הוא לא גוזר דבר,
הוא רק נמצא לבינתיים,
קיים כמעבר.

אתה אוהב אותו מאוד,
וחובק אותו כל יום,
אך השאלות שהוא ממציא,
פשוט דבר איום.

השאלה מה שלומך,
מצחיקה אותך מאוד,
לו היו מתעניינים,
אך לא, הם רק בודקים אם אתה רוכש להם כבוד.

אם תענה בצורה שתכריח אותם להקשיב,
תצבור לך אוייבים, בעולם כזה חביב...
אז עונים בתשובה שקבעו לך מראש,
כי אין טעם לגרום להם לחשוש,
וגם להיות חייב אין לך כוח,
אתה לא רואה את הטעם לברוח.

לא ממך, ולא מהם,
כי מה לעשות אתה חיי בינהם,
אתה קיים בידיהם.

ורק תשובה אחת עולה לך,
במעיינות המחשבה...
"כשאמשיך הלאה,
כשאמות, לדבריכם;
ותכריחו אותי להשאר,
תבנו לי חותם, לפיכם...
תכתבו לי על הקבר:
בסופו של דבר,
כולם בסדר.