חדר קטן שחור
ומולי צג המחשב.
אני חושבת על רגעים יותר מאושרים בחיי,
מצבים שבם תודעתי התעוותה עד כדי חוסר הכרת המציאות
מצבים בהם תפיסת הזמן, המעשה והתוצאה
אינם ידועים מראש
ואף מחירם עלול להיות יקר מידי.

אני חוזרת ונזכרת בי
ומלכה את עצמי על מעשיי, מחשבותיי, תשוקותיי

בהם לא אני שלטתי ולא הרצון או ההגיון הבריא,
אלא כאילו הייתי בסרטון
בו אני רצה
וברקע נשמע קול לא מוכר
"שבי!"
"חייכי!"
"התפשטי!"
"הזדייני!"

ואין לי שליטה
וכול רצוני הוא
לפרוץ מהקופסא לצעוק שכולם ידעו
שאני זו אני...

לא כי אני יכולה לשבת, לחייך, להתפשט, להזדיין
אלא מכיוון
שיש לי חדר קטן ושחור
ויש לי את צג המחשב
ואני יכולה לכתוב את התסריט בכוחות עצמי!!!